פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כשבג"ץ החליט לא לפסול מחזה שהשווה חיילי צה"ל לנאצים

      הרבה לפני שבנט הורה להסיר הצגה של מחבל מסל התרבות, בשנות ה-80 סערה המדינה סביב המחזה "אפרים חוזר לצבא". בעליון אמנם הביעו סלידה, אבל אפילו דודתו השופטת של ראש הממשלה נתניהו העדיפה לקדש את חופש הביטוי

      כשבג"ץ החליט לא לפסול מחזה שהשווה חיילי צה"ל לנאצים
      צילום: יותם רונן, עריכה: ניר חן

      (צפו: יהושע סובול ומיקי גורביץ מתייחסים לפרשת נורמן עיסא באולפן וואלה!NEWS)

      "אנו חיים במדינה דמוקרטית אשר בה צריבת לב, זו היא לב לבה של הדמוקרטיה. כוחה של זו אינה ההכרה בזכותי לשמוע דברי נועם הערבים לאוזני. כוחה של זו בהכרה בזכותו של הזולת להשמיע דברים הצורמים את אוזני וצובטים את ליבי" – כך כתב בשנות ה-80 השופט אהרן ברק, בהתייחסו לבג"ץ שהגיש הסופר והמחזאי יצחק לאור נגד החלטת המועצה לביקורת סרטים ומחזות לאסור את המחזה שכתב, "אפרים חוזר לצבא", בתיאטרון חיפה.

      הדברים שכתב ברק בפסק הדין יכולים להתאים גם לימנו אנו: שרת התרבות החדשה מירי רגב איימה להסיר את תמיכתה מהתיאטרון בניהולו של השחקן נורמן עיסא בשל סירובו האישי להופיע בהצגה של תיאטרון חיפה בבקעת הירדן. במקביל, שר החינוך נפתלי בנט הורה להסיר את ההצגה "הזמן המקביל" מסל התרבות, כיוון שהיא מבוססת על סיפור שכתב וואליד דקה, אשר הורשע בתכנון רצח החייל משה תמם. מאז ומעולם נאבקו האמנות והממסד אחד בשני. בג"ץ לאור היווה ציון דרך מכונן בנושא.

      מתוך ההצגה "הזמן המקביל", תיאטרון אל-מידאן, אפריל 2015 (ערן גילווארג)
      קטע מתוך ההצגה "הזמן המקביל" (צילום: ערן גילווארג)

      "אפרים חוזר לצבא" הוא מחזה בן עשר תמונות. המקום העיקרי להתרחשות האירועים הוא חדר המושל הצבאי ביהודה ושומרון. האירוע העיקרי שסביבו נסוב המחזה הוא מותו של מפגין שנורה על ידי חייל שפלוגתו הוצבה באזור. המחזה עורר סערה בכך שהשווה בין חיילי צה"ל בשטחים לבין הכיבוש הנאצי. בשנת 1986 החליט התיאטרון העירוני בחיפה להציג את המחזה ופנה למועצה לביקורת סרטים ומחזות על מנת לקבל היתר לכך. המועצה סירבה ונימקה זאת באופיו המסלף, המסית והפוגע של המחזה אשר "מעורר יחס שלילי כלפי מדינת ישראל וכלפי צה"ל, ויש בו כדי לפגוע ברגשותיו של הציבור היהודי. זאת, בשל ההשוואה שעושה המחזה בין הממשל הישראלי לבין ממשל הכיבוש הנאצי".

      כרזה של ההצגה "אפרים חוזר לצבא" משנות ה-80 (סריקה)
      כרזה של ההצגה "אפרים חוזר לצבא"

      עוד הסבירו במועצה לביקורת סרטים ומחזות כי "הרושם המצטבר מקריאת המחזה הוא שהתרת הצגתו תעורר בציבור הצופים תגובה ריגשית קשה של יחס שלילי כלפי המדינה, של תעוב וסלידה כלפי צה"ל בכלל וכלפי הממשל הצבאי בפרט". עוד נימקה המועצה כי גיבור המחזה, אפרים, שמייצג את הצבא כולו, מוצג כתת אדם וכיצור מבעית ונחות. יש במחזה, לדעתה, משום השפלה של כבוד האדם, וכל כולו אינו אלא "ממרח מגונה של ארוטיקה, פוליטיקה וסטיות מכל סוג".

      לאור תשובת הוועדה, עתר לאור נגד ההחלטה באמצעות עורך דינו דב חנין, היום חבר כנסת מטעם הרשימה המשותפת, שטען כי אמנם ניתן להגביל את חופש הביטוי במקרים קיצוניים שבהם קיימת ודאות לפגיעה בשלום הציבור, אולם ודאות כזו אינה קיימת במקרה הזה. לדבריו, אין במחזה כל עבירה פלילית או פגיעה קיצונית ברגשות הציבור. "אפילו תאמר כי המחזה מעוות את המציאות, הרי אין זה מתפקידו של מחזה לתאר מציאות ואין המועצה ממונה על המציאות. אכן, המחזה מרגיז ואף מעורר מחלוקת, אך אין בכך כדי לשלול ממנו את חופש הביטוי", נכתב בעתירה.

      נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק בטקס הפרידה של השופטת איילה פרוקצ'יה, אפריל 2011 (עומר מירון)
      נשיא העליון בדימוס, השופט אהרן ברק (צילום: עומר מירון)

      "זה היה עידן שונה", נזכר לאור. "התנערו ממני. גם השמאל הציוני הממוסד לא רץ לעמוד לצדי, הייתי לבד. בשנות ה-80 לכתוב כתיבה פוליטית היה להיות 'אאוטסיידר', ללא כל גב. למזלי הטוב התאטרון קנה את המחזה, שילם לי ולא העלה בדעתו שהצנזורה תפסול. ברגע שהיא פסלה, חוץ מעורך דיני אף אחד בעצם לא יצא לעזרתי. המועצה שכרה עורך דין פרטי שהשווה אותי לאנטישמים ולאייכמן. הוא לקח מחזה שהורד באותה שנה מהבמה בפרנקפורט בגרמניה בטענה של אנטישמיות וניסה להגיד שאם אפילו הגרמנים מורידים, אז אין סיבה שלא נוריד פה".

      שש שעות עמד חנין בפני הרכב השופטים בבג"ץ שבראשם אהרן ברק ועימו גם השופטים יעקב מלץ ושושנה נתניהו, דודתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. "חופש הביטוי משמעו, בין השאר, החופש לבטא השקפות ודעות, תהא תוצאתן אשר תהיה. סדר ציבורי משמעו, בין השאר, מניעת השמעתן של דעות והשקפות הפוגעות בציבור, תהא הפגיעה אשר תהיה. שני ערכים אלה מתנגשים איפוא חזיתית", כתב השופט ברק בפסק הדין, והסביר כי סמכותה של המועצה לצנזר ניתנת להפעלה רק במקום שבו קיימת ודאות לפגיעה קשה וחמורה בסדר הציבורי.

      בית המשפט לא השתכנע כי המועצה הגיעה למסקנותיה על בסיס העובדות שהיו בפניה. גם הנימוק של פגיעה ברשות הציבור שהציגה המועצה נדחה - "נראה לי כי בנסיבות העניין, אין לומר כלל כי הפגיעה ברגשות היא כה קשה עד כי מוצדק הוא לפגוע בחופש הביטוי", כתב ברק וציין כי גם לבו כואב אל מול ההשוואה למשטר הנאצי. "אני עצמי הייתי ילד בשואה וחציתי גדרות וגבולות הנשמרים על ידי הצבא הגרמני כאשר על גופי דברים שהעברתם אסורה", אמר ברק. "ההקבלה בין חייל גרמני העוצר ילד לבין חייל ישראלי העוצר נער ערבי צורבת את לבי".

      "מקונן בי החשש כי הקהל יאבד מחוש הביקורת"

      ברק קבע כי החלטת המועצה מבוטלת. "הגעתי למסקנה כי אף לא אחד מהנימוקים המרכיבים את החלטת המועצה אינו עומד במבחן הנורמטיבי הקובע את גבולות סמכותה. דין החלטת המועצה להתבטל, וכי דין המחזה לקבל היתר להצגתו". עם זאת, הביע ברק הסתייגות מתוכן המחזה: "גישתי זו מבוססת כל כולה על חופש הביטוי של המחזאי, ולא על ערכו האמנותי של המחזה. המשטר הדמוקרטי נבחן על פי חופש הביטוי של היוצר, ולא על פי ערכה האמנותי של היצירה".

      לפסק דינו הצטרפו גם שני השופטים האחרים, אולם אלה הביעו שאט נפש מתוכן המחזה. השופטת נתניהו כתבה: "המחזה אכן ראוי לתיאור של 'ממרח מגונה של ארוטיקה, פוליטיקה וסטיות מכל סוג' - ולא סתם ארוטיקה, יש בו אלא יחסי מין פרברסיים. יש בו הצגה של הממשל הצבאי, שהוא חלק מהזרוע הביטחונית של המדינה, כמשטר דיכוי מושחת ומנוון. וכן הצגה של המושל הצבאי, המסמל את השלטון הישראלי, כדמות מעוררת בוז וסלידה. יש בו שנאה עצמית והלקאה עצמית. יש בו הזדהות עם אש"ף, שחרט על דגלו את השמדתה של מדינת ישראל. יש בו גם השוואה של משטר הכיבוש הישראלי לשלטון הנאצי - אך בכל אלה אין די כדי להצדיק את פסילת המחזה".

      יצחק לאור (נמרוד סונדרס)
      "בשנות ה-80 לכתוב כתיבה פוליטית היה להיות 'אאוטסיידר'". יצחק לאור (צילום: נמרוד סונדרס)

      עוד הוסיפה נתניהו: "מקונן בי החשש כי הקהל, הנתון להשפעה חינוכית של מחזות מסוג זה, ובעיקר הקהל הצעיר החשוף ל'אופנה אמנותית', יאבד מהתודעה העצמית ומחוש הביקורת האמורים למנוע קליטתם של מסרים מסוג אלה שהמחזה מלא בהם. ככל שהאווירה תהיה רוויה יותר במסרים כאלה והקרקע לקליטתה של הסתה תהיה פורייה יותר - יתכן שדי יהיה במידה פחותה יותר ומשקל קל יותר כדי להסיק על קיומה של פגיעה קשה וחמורה וודאות קרובה".

      דב חנין בדיון בעניינו של חבר הכנסת מוחמד ברכה בבית משפט השלום בתל אביב- אפריל 2010 (אורי לנץ)
      "לשלושת השופטים היה מאוד קשה עם המחזה". ח"כ דב חנין (צילום: אורי לנץ)

      "לשלושת השופטים היה מאוד קשה עם המחזה", משחזר היום חנין. "אפשר לומר שהשופטת נתניהו ממש שנאה את המחזה בצורה מובהקת ונתנה לזה ביטוי בדברים שכתבה. בכל זאת היא אמרה: 'אלה הם הכללים, אנחנו רוצים להיות חברה דמוקרטית ודמוקרטיה צריכה להיות חזקה בשביל להכיל גם הדברים האלה'".

      בעקבות פסק הדין בבג"ץ בוטלה הצנזורה על המחזות בישראל. "זהו פסק דין חשוב בצורה בלתי רגילה, אפילו היסטורי", מסביר חנין. "הצנזורה על מחזות שהייתה רווחת וגם אושרה מדי פעם על ידי בג"ץ בוטלה. בימינו אנחנו למרבית הצער נמצאים בנסיגה גדולה מאותם עקרונות שנקבעו על ידי העליון בבג"ץ זה. תרבות ביקורתית היא מטבע הדברים עוקצת ואומרת דברים שמחוץ לשדה ה'פוליטקלי קורקט'. אמנות אינה אמורה לשמור על מתכונת השיח המקובלת בפוליטיקה אלא לפתוח בפנינו כיווני מחשבה חדשים. לצערי הגדול בשבועות האחרונים אנחנו רואים תפיסה אחרת לגמרי של אמנות - אמנות שאמורה למצוא חן ולהיות מקובלת".

      לא אוסרים להציג אמנות, יהיו שיגידו שזכותה של המדינה לא לממן מה שפוגע בה.

      "מדינות ממנות תרבות כי זה חלק מתפקיד המדינה. בשביל זה אזרחים משלמים מיסים. מחר יגידו שלא רוצים לממן בריאות לאנשים מסוימים שמעצבנים את השלטון. זה שהמדינה מממנת תרבות לא אומר שהיא צריכה להחליט איזה תרבות נותנים ולמי לא".

      "היום ההתנגדות היא סטטוס בפייסבוק"

      "עד אותו זמן היו מציגים כל עוד הצנזורה הייתה מאשרת", מוסיף לאור. "מאותו רגע הועברה האחריות לוועדת הרפרטואר והם הפכו ליותר פחדנים. הנסיגה היא במיעוט הנכונות של אנשי תרבות ואמנות לעשות דברים לבד. נכון שקשה להפיק הצגת תיאטרון בלי עזרה כלשהי, אבל למשל ההצגה 'הפטריוט' של חנוך לוין, שגם היא צונזרה, הייתה הפקה פרטית שחנוך וחבריו העלו לא בתיאטרון".

      לאור המשיך: "הנסיגה היא לא רק מבחינת השלטון, השלטון לא היה כזה אלמלא ההתנגדות לא הייתה מפונקת כל כך, רפה וחסרת יכולת להיאבק באמת. תראי מה אמרה לימור לבנת בראיון הפרישה שלה: 'כשחנכתי את היכל התרבות באריאל נאלצתי להיאבק בחריפות מול החרם של אמנים רבים מהשמאל שסירבו להופיע בו, כי לדעתם זה 'מחוץ למדינת ישראל'. הם ניהלו נגדי עליהום רציני כשדרשתי שיבואו לשם כמו לכל מקום אחר בארץ. כשלא הסכימו, יצאתי באזהרה חריפה שלא אעביר תקציבים לתיאטרון ששחקניו לא יופיעו באריאל. אני לא בטוחה שזה היה עובר במבחן משפטי, אבל נלחמתי על עמדתי, ובסופו של דבר הם באו כמו כלבלבים'". לאור סיכם את דבריו בהרהור: "ההתנגדות היום היא סטטוס בפייסבוק".

      לפניות לכתבת גלי גינת: gali.gnt@walla.com