בפריז נזכרתי שאני רוצה לחיות

בפעם הראשונה זה זמן רב הייתי מאושרת, בפעם הראשונה כמעט זכרתי את דולב בלי כאב, רק עם המון אהבה וחום בבטן. אולי מחר יהיה טוב יותר, ואם לא מחר אז אולי מחרתיים. ובשביל זה שווה להמשיך לחיות

מיכל קסטן קידר
"נהניתי ארבעה ימים ארוכים ברצף". דולב קידר ומיכל קסטן קידר בפריז (צילום: מערכת וואלה! NEWS, דולב קידר)

אז חזרתי מפריז. ובאופן בכלל לא מפתיע, היה נהדר. בפעם הראשונה זה זמן רב – תשעה חודשים וחצי ליתר דיוק - נהניתי ארבעה ימים ארוכים ברצף. לא בכיתי, לא רציתי לבכות, לא חלמתי על מלחמות. פשוט נהניתי, שלא לומר הייתי מאושרת. אפילו צחקתי. צחוק שלם ומתגלגל כמו של פעם ולא תחת השפעת אלכוהול. טוב, זה כבר שקר קטן. החלטתי לא לקחת סיכון מיותר ובמשך כל הטיול דאגתי להיות תחת השפעה. מינימלית, נמוכה, אבל השפעה. כדי שדולב לא יצוץ פתאום באמצע הפיקניק בגני לוקסמבורג ויהרוס את הכול. לא שהוא לא היה שם איתנו, הוא הסתובב איתנו הרבה. הרגליים שלי לקחו אותי אליו כל הזמן. למלון שהיינו בו יחד, למסעדה שאכלנו בה יחד ולשוק שהסתובבנו בו מחובקים. אבל אלה היו זיכרונות יפים, אהובים. בפעם הראשונה כמעט זכרתי אותו בלי כאב, רק עם המון אהבה וחום בבטן. חום שמתפשט לפרצוף ומעלה חיוך של זיכרון טוב, שמח.

בלילה הראשון בפריז, כמו כמעט בכל לילה, דמיינתי שאני מגיעה לבקר את דולב בבוקר שבו הוא נהרג. אבל הפעם הסיפור היה שונה. תמיד אני מגיעה לאזור רגע אחרי שדולב נהרג ונשאר לי רק להתעקש ולדרוש מהחיילים במקום שיתנו לי לגשת אליו, לרוץ לחבק את הגופה שלו בתעלה שבה שכב ירוי. והפעם, הפעם הצלחתי להגיע אליו רגע לפני שיצא למשימה. הצלחתי לשכנע אותו לא לצאת אליה, להיזהר יותר, לחכות, וחזרנו הביתה מחובקים.

עוד בוואלה!

צפויות לכם החודש הוצאות גבוהות? יש מוצר שאתם חייבים להכיר

לכתבה המלאה
"ידעתי שאני צריכה לחיות כי יש לי ילדים". מיכל קסטן קידר בפריז (צילום: מערכת וואלה! NEWS, דולב קידר)
"ידעתי במעומעם שאולי יבוא יום ואחזור להנות מהחיים"

כמו שקיוויתי, שם בפריז, נזכרתי שאני רוצה לחיות. כי מאז שדולב נהרג, הפסקתי לרצות. ידעתי שאני צריכה לחיות כי יש לי ילדים, שאני צריכה לא רק להתקיים אלא ממש לחיות למענם ואפילו לחייך. איפשהו ידעתי במעומעם שאולי יבוא יום ואחזור ליהנות מהחיים וארצה לחיות. אבל זה היה מאוד מעומעם ולא באמת האמנתי.

אימא שלי, האימא החולה, לימדה אותי להיאחז בחיים. כשאימא הייתה בריאה היא לימדה אותנו לנסות למצות את החיים עד תום. כשהיינו נוסעים ביחד לטיולים תמיד השכמנו קום. כי צריך לנצל כל רגע וצריך להספיק לראות את הכול, ולאכול הכול ולנסות הכול. העולם כאן כדי שנמצה אותו, שנכבוש אותו. וכמעט לא נסענו לנופשים של בטן-גב, כי זה משעמם ובזבוז זמן וכסף. בזמן הזה אפשר לבקר בעוד מוזיאון, לזלול בדוכנים של שוק חדש שעדיין לא ביקרנו בו או לטבול במימיו של אגם חד-פעמי שלעולם לא נגיע אליו יותר. וכשאימא חלתה, עצם החיים הפכו לדבר שצריך להילחם עליו.

לכל הטורים של מיכל קסטן קידר

דולב קידר (צילום: באדיבות המשפחה)
"עד שדולב נהרג המילים 'כבר עדיף למות' נראו לי מטומטמות"

בהתחלה חשבנו שהיא פשוט עושה דווקא לאלוהים, כי גם זה מתאים לה, לעשות דווקא. אם אלוהים מצפה שהיא תירקב במיטה ותדעך עד למותה המהיר, היא תראה לו מאיזה חומרים עשויה יונית קסטן. היא לא תוותר לו כל כך מהר. היא תנצח גם אותו. במשך שנים היא אכן הראתה לכולנו. כל עוד שרירי הפנים עוד הקשיבו לה, היא המשיכה לחייך ולצחוק. כל פעם שסיפרנו בדיחה טובה, בעיקר כזו שכללה נוזלי גוף או עלבון קל לאחד מבני המשפחה, היא צחקה, למרות מכונת ההנשמה, וגרמה לכל המכשירים לצפצף בלחץ. ואז הבנתי שזה לא דווקא, אלא היא פשוט רוצה לחיות. וזה נראה לי כל כך טבעי ונכון.

עד שדולב נהרג המילים "כבר עדיף למות" נראו לי מטומטמות. כי כל דבר וכל מצב עדיפים על מוות. וככל שיש לך פחות בחיים, כך אתה לומד להסתפק בפחות ורוצה להילחם על החיים שלך יותר. כי אולי לאימא שלי, דוקטור למחשבים שהייתה גם האדם הפעיל ביותר שהכרתי, משעמם לשכב כל יום במיטה. אבל בערב אבא שלי מגיע מהעבודה ומחייך אליה והיא אליו. ופעמיים בשבוע הילדים שלה מגיעים, ולפעמים הנכדים, ומדברים איתה ומלטפים אותה. ואולי בשביל האימא הבריאה שהייתה לי פעם זה היה נראה מעט ולא משמעותי, אבל לאימא שלקחו לה כמעט הכול, פשוט לחיות ולהספיק לראות את הבת הקטנה שלה מתחתנת זה המון. ולראות עוד ועוד נכדים מצטרפים למשפחה ויושבים לה על המיטה זה הרבה יותר ממוות.

"חזרתי להרגיש את המחנק"

"נאחזתי בכאב הגדול כמו בגלגל הצלה כי זה הרגש היחיד שהיה אפשרי"

אז תמיד ידעתי שהחיים זה דבר שצריך להילחם עליו ולרצות אותו. וכשנתקלתי באנשים שלא רוצים לחיות באמת - לא הבנתי אותם. כי גם אם החיים כרגע לא טובים, תמיד יש את האפשרות שמחר בבוקר הם ישתפרו. ואם לא מחר אז מחרתיים. אחרי המוות אין שום אפשרות כזאת. המוות הוא לא רומנטי והוא לא התחלה של שום דבר חדש. הוא פשוט מוות.

ואז דולב נהרג. ובכל נים בגופי רציתי להתחלף איתו. כי זה קשה מדי, החיים בלעדיו. ולא ראיתי שום סיכוי שמחר בבוקר הם ישתפרו כי הוא לא יחזור מחר בבוקר. בכל פעם שניסו לעודד אותי שאני עדיין צעירה, זה רק העציב אותי יותר. כי אני באמת צעירה ויש לי עוד יותר מדי זמן לחיות בלעדיו, ולא רציתי את זה. האמירה הקבועה שלי, שמחר יהיה טוב יותר, כבר לא שימחה אותי. לא רציתי להיות שמחה או מאושרת. פחדתי שזה יחייב אותי להיפרד ממנו. נאחזתי בכאב הגדול כמו בגלגל הצלה כי זה הרגש היחיד שהיה אפשרי. ולא רציתי להפסיק להרגיש. רציתי לכאוב. אבל הכאב היה גדול מדי, אז לא רציתי כלום. רציתי לא להיות.

ועכשיו הייתי בפריז והייתי שמחה. ונהניתי. סתם הסתובבתי עם חברה ברחובות ואכלנו ושתינו וראינו אנשים יפים ובניינים יפים וצחקתי. אולי באמת מחר יהיה טוב יותר. ואם לא מחר אז אולי מחרתיים. כשחזרתי הביתה, לבית שלנו שכולו ספוג בדולב, בדולב החי אבל גם בדולב המת, חזרתי להרגיש את המחנק עוטף אותי. חזרה העייפות הבלתי פוסקת. אבל אולי מחר היא תעבור. אולי מחר בבוקר אקום רעננה ובשביל זה שווה להמשיך לחיות. ולו בשביל האפשרות הזו. ואם בבית הזה לא אצליח, תמיד אפשר לטוס שוב לפריז. מישהו רוצה לבוא איתי?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully