הדמוקרטיה הישראלית מפגינה סימני חולשה. קיץ 2014 היה סימן נקודת שפל של החברה הישראלית מבחינת עוצמת האיבה והעוינות שאליהן צלל השיח הציבורי במדינה. לאחרונה מחו בני ובנות העדה האתיופית נגד הגזענות והאפליה שהם סובלים מהן שנים רבות, וממדד הדמוקרטיה האחרון של המכון הישראלי לדמוקרטיה עולה כי כ-64% מהיהודים בישראל סבורים שהחלטות גורליות בנושאים של שיטת הממשל ומבנה הכלכלה צריכות להתקבל ברוב יהודי.
בתקופה שקדמה לבחירות האחרונות ידענו שיח פוליטי ירוד, רווי בביטויים של התנשאות, איבה, תיוג עוין והכללות משפילות. קיבלנו המחשה נוספת עד כמה החברה הישראלית שסועה ומסוכסכת בתוך עצמה. לתמונת מצב עגומה זו גורמים שונים, אבל גם מערכת החינוך אינה יכולה לרחוץ בניקיון כפיה. היא מתקשה להתמודד בהצלחה עם אתגר החינוך לערכי הדמוקרטיה.
בכל שנות הלימוד בבית הספר מודגש בתוכני הלימוד, באווירה הבית ספרית, בטקסים ובציון חגים וימי מועד אופייה היהודי של המדינה, ולפי המחנכים והחומר הנלמד הוא מקבל לעתים אופי של פרטיקולריזם קיצוני, לאומנות, התנשאות כלפי האחר ואיבה לו. במקביל לחינוך הפרטיקולרי, חייבים להדגיש את הכללי ואת המשותף. כל עוד מערכת החינוך מעמידה את תלמידיה בפני שתי חלופות מתחרות - מדינת לאום או "מדינת כל אזרחיה" - אין סיכוי לחינוך דמוקרטי בישראל. חייבים להבין שהיותה של ישראל מדינת לאום אינה סותרת את היותה במקביל ובו זמנית מדינה של כלל אזרחיה. אם היא אינה מדינת כל אזרחיה, היא אינה דמוקרטיה.
בישראל של השנים האחרונות נוצר זיהוי בין ערכי הדמוקרטיה המהותית ושיח זכויות האדם ובין ה"שמאל", ועל כן כל עיסוק בנושאים אלה מקבל נופך "פוליטי-מפלגתי". כך שלמעשה מורים נזהרים מעיסוק בסוגיות שעלולות לעורר מחלוקת ולהזמין תגובות שליליות של תלמידים והורים. גישה זו גוזרת עוני תוכני על לימודי האזרחות והדמוקרטיה.
זאת ועוד, תפיסה זו מעוותת מבחינה עניינית ומנוגדת להיסטוריה הציונית, שבה נושאי דגל עיקריים של תורת זכויות האדם היו מנהיגי הימין הציוני. היא גם מסוכנת מאין כמוה, שכן במקום להתייחס לדמוקרטיה כאל נושא בעל הסכמה רחבה, הדמוקרטיה, במובנה המהותי, נעשית נושא שנוי במחלוקת, חלק מזירת המריבה הפוליטית.
על מערכת החינוך לפעול לחיזוק החינוך הדמוקרטי-אזרחי בכמה מישורים: ראשית, על המנהיגות הלאומית והחינוכית להחזיר את הדמוקרטיה אל לב ההסכמה הישראלית הרחבה בעזרת המסר: ישראל היא בה בעת מדינת הלאום של העם היהודי ומדינה דמוקרטית של כלל אזרחיה; שנית, את השיח הדמוקרטי יש לשלב בכל מקצועות הלימוד, ולא רק ב"מקצוע האזרחות". שלישית, יש לחנך לאזרחות ולדמוקרטיה מגיל הגן דרך תכנית הלימודים בכל שנות הלימודים בבית הספר היסודי, תוך מיקוד המאמץ החינוכי בדגש על המשותף, ההרמוני והמפרה בין יהדותה של המדינה ובין אופייה הדמוקרטיה; ולבסוף, חשוב להתוות מדיניות באשר לקיום מפגשים משמעותיים, של עשייה משותפת, בין קבוצות בחברה ככלי להפחתה של בורות, דעות קדומות, פחד ואיבה. לשם כך יש להכיר את התרבות ואת השפה של ה"אחר" ולשלב מורים מאוכלוסיות אחרות.
משימות אלה עומדות לפתחו של השר נפתלי בנט, שר החינוך הנכנס, האמון על כל בתי הספר ובאחריותו להכשיר את מי שיהיו אזרחי המדינה. מחובתו לוודא ששנות בית הספר שלהם יעצבו לא רק את זהותם היהודית והלאומית, אלא גם את התפיסה הדמוקרטית שלהם. אם חפצי חירות וכבוד אנושי אנחנו, יש להעלות את החינוך לדמוקרטיה אל ראש סדר העדיפות החינוכי.
בכתיבת המאמר השתתף גם נועם לאוטמן, יו"ר קרן לאוטמן
פורום דב לאוטמן למדיניות החינוך בשותפות האוניברסיטה הפתוחה, המכון הישראלי לדמוקרטיה וקרן לאוטמן, פועל להעלאת נושא החינוך הדמוקרטי בארץ לסדר היום הציבורי
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.