"לפני מספר שנים אמא שלי לקתה בלבה", מספר פואד ג'אדו, פלסטיני מבית לחם המתגורר בעל כורחו בצד הישראלי של גדר ההפרדה, סמוך לבית ג'אלה. "אמבולנס ישראלי לא נכנס כי הוא היה צריך תיאום, גם אמבולנס פלסטיני לא יכול היה לעבור את הגדר בלי תיאום. בסופו של דבר סחבנו אותה בידיים למחסום כדי להכניס אותה לאמבולנס מבית לחם אבל עד שהגענו אליו הוא נפטרה".
ג'אדו, פלסטיני בן 58 המנהל בית מלון בבית לחם, מצא את עצמו לאחר בניית הגדר עם זהות כפולה. עם תום העבודות על הקמת המכשול ג'אדו ומשפחתו התעוררו למציאות שונה, מנותקים מהעיר בה חיו ומסופחים לצד הישראלי של הגדר. מתושב בית ג'אלה הוא הפך באחת לתושב ירושלים, אך כזה המחזיק בתעודת זהות ירוקה, כשלצדו חמשת ילדיו ו-21 מקרוביו. לאחר מאבק משפטי בבג"ץ ניתן לו ולבני משפחתו ושכניו היתר מיוחד לעבור במחסום מדי יום, אך גם כעת הוא לא מקבל שירות מעיריית ירושלים ואסור לו להסתובב בשום מקום במדינת ישראל, מלבד בשטח בן כמה דונמים שבבעלותו.
סיפורו של פואד ג'אדו ממחיש היטב את מורכבות המציאות בשטח. מציאות שמתנגדיה של ישראל מכנים מדיניות אפרטהייד ותומכיה מצדיקים בשל הצורך להגן על בטחון תושבי ישראל. לאור התפשטות הקריאות לחרם על ישראל ביקשנו לבחון את המדיניות בשטח מקרוב ולבדוק אם המדינה מיישמת מדיניות של הפרדה. התלווינו לג'אדו ולמשפחתו סמוך לבית ג'אלה, ומן העבר השני של המתרס, ביקרנו את עזרי טובי, תושב יצהר, כדי להבין טוב יותר את החיים בצל איום הטרור.
כשנכנסים לשטחו של ג'אדו מכביש המנהרות, קשה למצוא רמזים לתסבוכת בה הוא ומשפחתו נתונים. האזור מלא במטעי זיתים כשביניהם פזורים בתים קטנים וישנים. לולא גדר ההפרדה אפשר היה לחשוב שמדובר בכפר בצרפת. "אני זוכר שבשנת 2001 בא ראש הממשלה אריק שרון לשטח שלנו ועמד עם החיילים. הוא הצביע לעבר קבר רחל ואמר: 'אני רוצה את זה בתוך ישראל וגם את השטח הזה'. שתי דקות והלך. מאותו רגע התחיל עבורנו עונש שלא נגמר. כל החיים שלנו נמצאים בבית ג'אלה ובבית לחם. ההורים שלי פה מ1962 זו האדמה שלנו זו, העיר שלנו, ואנחנו מנותקים ממנה עם חומה באמצע. אסור לנו להסתובב בירושלים או בישראל בכלל כי אנחנו עם תעודת זהות פלסטינית אבל גם עשו לנו בעיות להיכנס לבית ג'אלה ובית לחם. קרה לא מעט שהילדים הסתובבו והתרחקו מהבית, ואז נעצרו ונלקחו למשטרה. הייתי צריך לפנות לצלב האדום שישחרר אותם. אי אפשר לחיות ככה".
הוא ושכניו הגישו עתירה לבג"ץ נגד המדינה, משרד הביטחון, משרד הפנים ומפקד פיקוד מרכז בדרישה שיתנו להם היתר להסתובב בשטחם ולעבור בחופשיות מביתם לעיר בה התנהלו חייהם. בג"ץ קיבל את דרישתם ומאז מחזיק ג'אדו בהיתר המאפשר לו לחצות את מחסום קבר רחל לשטח הפלסטיני, ובחזרה לביתו. "שאר המשפחה שלנו גרה שם. אני עובד בבית לחם. הילדים לומדים במוסדות חינוך בבית לחם. אני עובר במחסום על כל דבר, לפעמים עשר ועשרים פעמים ביום".
מגג ביתו ניתן לראות בבירור את החומה ואת מעבר רחל. שביל שנפרץ באדמה מוביל את עשרות הנפשות מאותו שטח למחסום ובחזרה הילדים צועדים כקילומטר עד לעמדת הביקורת כדי להגיע לבית הספר. על משחק או ביקור חברי אין מה לדבר. בחורף השביל מתמלא בוץ והדרך קשה עוד יותר. את סלי הקניות הם מביאים ברגל כיוון שאסור להם להתנייד עם רכב במעבר. "אין לי מה להחזיק רכב. אסור לי לנסוע בשום מקום מלבד השטח שלי. אם יתפסו אותי בכביש ליד יעצרו אותי כאילו אני שוהה בלתי חוקי. אפילו דלק לא יכול למלא, אסור לי לנסוע לתחנת דלק בגילה".
ג'אדו קיווה כי בזכות ההיתר שקיבל יוכל לעבור במחסום בלי קושי, אך המציאות טפחה על פניו. "כל יום אני מגיע למחסום וחייב לעמוד בתור. לפעמים שולחים אותי למעבר אחר והכל לוקח המון זמן. אין לי ברירה, כל החיים שלנו מחוברים לבית לחם ובית ג'אלה. קופת חולים, בית חולים, אני לא מקבל שירות משום גורם אחר וחייבים לעבור את הדרך הזו כל הזמן".
ברשות משפחתו שטחים חקלאיים ולדבריו אינו יכול להביא טרקטורים לעבד את אדמתו. " אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו טרקטור ישראלי שעולה המון כסף וטרקטור פלסטיני לא נותנים לנו להעביר מבית לחם. אז אנחנו עובדים ביד".
הוא מספר שמעמדו כתושב ירושלים לא מסייע לו במאום. הוא מוציא תעודת תושב מטעם העירייה ומספר: "אנחנו תושבי ירושלים, משלמים מסים וארנונה אבל לא מקבלים שום דבר. משאיות אשפה לא נכנסות לפה כי אין כביש סלול אז אנחנו נאלצים לשרוף את האשפה בבור מיוחד. ניסיתי להרחיב את הבית כמה פעמים כדי לדאוג לאחד הבנים אבל הרסו לי את הבנייה. הסבירו לי שבגלל הגדר השטח עוד לא נכנס לתוכניות ואולי בשנת 2020 ניתן יהיה לתכנן, עד אז אני לא יכול לעשות כלום".
"נאלץ לעבור במחסום עשרות פעמים ביום"
"זה עונש לכל דבר ועניין ואני לא מבין למה מגיע לנו עונש", הוא קובל. "איזה היגיון יש במצב הזה, שפתאום לוקחים את השטח שלך ומחליטים שאתה שייך למקום אחר אבל לא נותנים לך שום שירותים ואסור לך להתהלך בחופשיות. או שיתנו לנו להיות תושבים של ירושלים לכל דבר ועניין ונקבל גם היתר עבודה בירושלים כדי שנוכל להתפרנס, או שיחברו אותנו בחזרה למקום אליו היינו שייכים קודם לכן. ככה באוויר אי אפשר להמשיך".
למרות המציאות הקשה הוא לא ויתר על התקווה. "אני מצפה שיהיה שלום אמיתי לכל העם. אני מקווה שהשלום הזה יהיה לכולם. מדברים על שלום ועל שקט ושהרשות צריכה לקבל את האדמות שלה אבל בינתיים לא קורה שום דבר. לא מזמן שמעתי שמתכננים בנייה חדשה לא רחוק מכאן בירושלים ואני, צריף קטן לא מאפשרים לי לבנות בשביל שיהיה לבן שלי איפה לחיות. איזה מדינה מאפשרת לעצמה לבנות ולהרחיב אבל לא מאפשרת לבן אדם שחי באדמה שלו, בשטח שלו, בבית שלו לעשות חדר. שלום זה לתת לכל אחד לחיות בצורה נורמאלית. זה השלום האמיתי, לא שלום שמדברים על שלום ומהצד השני עושים כיבוש".
תלונותיו של ג'אדו על אפליה ואפרטהייד מכעיסות מאוד את עזרי טובי, תושב ההתנחלות יצהר. "מי שמשתמש במילה אפרטהייד בעצם מוציא את עצמו מהקונצנזוס של השיח הישראלי. לחברה הישראלית יש בריאות והיא מזהה כשמכניסים שקרים ודמגוגיות, מי שעושה זאת הוא לא חלק לגיטימי מהשיח".
טובי בן 45 נשוי ואב לארבעה, מתגורר ביצהר 13 שנים. כתושב המקום הוא מרגיש שהאפליה מכוונת דווקא כלפי ציבור המתנחלים. כשהוא משקיף מחצר ביתו על הכפר הפלסטיני עוריף הוא אומר: "אי אפשר שלא לשים לב להבדל משמעותי - הם חיים ברמה ביטחונית הרבה יותר טובה מאתנו. ללא גדרות, בלי חיילים וכיתת כוננות. זה בהחלט מעלה את רמת החיים שלהם. בסופו של דבר מי שצריך להתגונן פה זה אנחנו. גם בתוך היישוב וגם בדרכים".
בתו הבכורה ציון, בת 14, מסיימת להתארגן ועושה את דרכה אל תחנת ההסעה הסמוכה אל ביתם משם ייקח אותה אוטובוס ממוגן ירי אל בית הספר באלון מורה. היא מספרת כי המיגון כבר הוכיח את נחיצותו בעבר - יידויי אבנים הם עניין שבשגרה. "לפעמים כשזורקים עלינו אבנים יש הרבה בנות שבוכות, מורות נלחצות והנהג גם נבהל. המורות מנחמות את התלמידות וממשיכים כמה שיותר מהר בנסיעה". תחושת חוסר הביטחון בהחלט מלווה אותה. "אנחנו מאוד חוששות לצאת. הייתה תקופה שזרקו הרבה אבנים אבל זו המציאות שבה אנחנו חיים ולאט לאט אנחנו מתחילים להתרגל".
החיים בצל החשש הם בגדר מציאות חיים גם עבור טובי. "החיים פה הם חיים טובים. חיי קהילה מאוד נורמטיביים כך שבתוך גבולות היישוב ההרגשה מאוד טובה. אבל תמיד מאחורה יש את הידיעה והחשש שכל רגע נתון מישהו יכול לעלות ולפגוע ולסיים את החיים שלך ואת חיי הילדים שלך. אני מוצא את עצמי לא פעם בוחן כל מיני תרחישים ושואל את עצמי מה אעשה. יש כיתת כוננות, יש נשקים. כל העת יש תחושה שהאנשים מסביב רוצים להרוג אותנו".
"אם יש נקודה שגורמת לחששות זה הילדים. הם מודעים לכל מה שקורה והם מודעים למציאות המורכבת. הילדה שלי בכיתה ב' שאלה אותי לא מזמן ברכב מה יקרה אם יפגעו בי תוך כדי נסיעה. אמרתי לה שלא תדאג ותשאיר את זה למבוגרים, אבל הם שומעים ונחשפים לזה".
אשתו אורה נמצאת בהריון מתקדם עם ילדם החמישי. "בתור אמא זו חוויה מאוד מורכבת וקשה. דברים שבתור נערה ראיתי בסרטי אימה יכולים להיות מציאות חיים. למצוא את עצמי מבשלת לשבת עם אקדח על השיש בגלל שהייתה חדירה ואמא ומשפחתה נרצחו זו חוויה מאוד סיוטית. כל הזמן צריך להתמודד עם שליחת הילדים לבית ספר כשלא ברור מה יעבור עליהם ואם הם יגיעו או יחזרו בשלום. זו מציאות שאני לא יודעת אם יש אמא בעולם שיכולה להכיל. הדבר היחיד שנותן לי כוח זה האמונה שאני במקום שלי, בבית שלי ומחזקת את עצמי להאמין שאני עושה את הדבר הנכון. והרבה תפילות ותקווה. אבל להגיד שזה תמיד עובד? זה לא תמיד עובד".
כשהוא נשאל על הטענות למדיניות אפרטהייד ישראלית, טובי מתרעם. "אני מציע לכל מי שעובר בכפר חווארה הסמוך להסתכל ימינה ושמאלה, לראות את החנויות ואת הקדמה. יש להם בנקים ודברים נפלאים ובהרבה דברים הם חיים ברמה הרבה יותר טובה מאתנו. כל הטענה הזו היא דמגוגית בראש ובראשונה בגלל שהיא שקרית. האחריות על הכפרים היא של הרשות הפלסטינית שמקבלת הון תועפות ויכולה להיטיב את חייהם כראות עיניה. לוקחים נקודה מסוימת, ציר מסוים שחסום לפלסטינים ומנסים להפוך את האחוז הקטן הזה לתמונת המצב. זו בדיוק הדמגוגיה והצביעות שגורמים לאנשים להבין שמי שטוען ככה משתמש במניפולציות".
"הפחד שלנו הוא העיקר, לא המגבלות עליהם"
"הייתי שמחה לא להגיע למצב הזה, שהם יוכלו לחיות בטוב ובשמחה אחד לצד השני", מוסיפה אורה. "אבל כשהמציאות כזו מזעזעת, כשילדה עומדת בתחנת אוטובוס ויש ויכוח איך לעמוד שמא ידרסו אותה, ילדה פלסטינית לא מתמודדת עם השאלה הזו. נכון, לפעמים נכנסים אליה הביתה והופכים ומחפשים פעיל חמאס, וזה לא מופרך שהוא שם, או סליק עם נשק מתחת למיטה שלה. אבל היא לא מתמודדת עם השאלה האם להשאיר חלון פתוח בלילה מחשש שיכנס יהודי עם סכין וירצח אותה ואת משפחתה. היא הולכת לישון עם חלון פתוח ונוסעת ובאה בחופשיות. לצערי אנחנו חיים בתחושה של פחד ובתחושת איום וחוסר ביטחון וזה העיקר כרגע, לא המגבלות שחלות עליהם".
כשאנחנו עוברים ליד ישיבת "עוד יוסף חי", טובי חוזר לטעון שהאפליה היא כלפי המתנחלים. "הישיבה הושבה שבוע שעבר לבעליה אחרי שנה תחת תפיסה צבאית. כל פלסטיני פשוט שטוען שנפגע יש מאחוריו עשרות ארגוני זכויות אדם. כל העולם מסמפט ונותן האהדה בעוד שכלפי המתנחלים אפשר לתפוס את הישיבה, לתת צווים מנהליים וזה עובר בשקט. אף אחד לא בא להגנת המתיישבים. גם בתקשורת יש אפליה. משווים בין טרור יהודי, שמסתכם בפינצ'ור גלגלים וריסוס גרפיטי - שהם לא מוצדקים ואם צריך לשפוט עליהם אז כך צריך לעשות - לזריקת אבנים ובקבוקי תבערה שהם ניסיון לרצח לכל דבר. זו אפליה ברורה מאוד".
משם אנחנו ממשיכים לצומת תפוח ונעצרים ליד האנדרטה לזכרו של אביתר בורובסקי, תושב יצהר שנרצח לפני שנתיים על ידי מחבל באמצעות סכין. " אפשר לראות כאן את ההבדל. בעוד שהערבים עומדים בטרמפיאדה פתוחה היהודים עומדים פה מאחורי בטונדות עם חיילים שצריכים להגן על החיים שלהם".