לא מכבר הכריזה ועדת הפרס מטעם "ועידת קלינטק" העוסקת בטכנולוגיות מים, אנרגיה מתחדשת, בנייה ירוקה, מחזור ואיכות סביבה, על 10 הרשויות הזוכות בתחרות "הערים והרשויות הירוקות לשנת 2015" . השנה הושם דגש על "התייעלות אנרגטית", בין הזוכות בתחרות היו גם עיריית מעלה אדומים והמועצה האזורית גוש עציון שזכו יחד עם עוד מספר עיריות ומועצות אזוריות בתוך מדינת ישראל, בפרס על הישגיהן בתחומים אלו. יו"ר ועדת הפרס ד"ר אשר וטורי, אף צוטט בהקשר זה כאשר אמר: "השנה נרשמה היענות גבוהה מצד ישובים שמעבר לקו הירוק, שהניבה שני זוכים: מעלה אדומים ומועצת גוש עציון ואני מקווה כי בשנה הבאה נראה היענות דומה גם בקרב מגזרים נוספים כמו יישובי המגזר הערבי".
חלוקת הפרסים הללו מהווה הזמנה למחשבה על האופן שבו גבולות "המרחב" בגדה המערבית מוגדרים, שכן אין נושא שבו הפיקציה שנקראת "גבולות ההתנחלויות" או "גבולות המועצות האזוריות" בגדה (שאף אחד לא באמת יודע מה הם בכלל), באה לידי ביטוי באופן בוטה יותר, מאשר בדיון בענייני סביבה ואקולוגיה. שכן בניגוד לשיקולים הדמוגרפיים המגושמים, והאלסטיות המשפטית שישראל משכללת כל העת, על מנת להגדיר את גבולות ההתנחלויות והמועצות האזוריות, "הסביבה" לכאורה הוא מושג אובייקטיבי נתון. אז זהו, מסתבר ש"בלה לה לנד" אותה ייסדה ישראל בשנת 1967 בגדה, הכל נזיל וכשצריך אפשר לשחק גם עם גבולות "הסביבה".
על מנת להבין את עומק האבסורד שמאחורי פרסים אלו, חשוב להבין כי גבולות ההתנחלויות והמועצות בגדה המערבית נקבעו על ידי אוסף של מניפולציות משפטיות שעוסקות למעשה בהגדרה מחודשת של הבעלות ושל זכות השימוש בקרקעות הגדה. מדובר במערכת כה סבוכה ורוויית סטירות של צווים ותקנות, עד שגם המערכת האמונה על אכיפתם איבדה כבר מזמן את השליטה עליה. שכן כל ניסיון רציני ליישם את עקרונותיהם בשטח, היה יוצר בהכרח שטחים שהרצף שלהם דומה למרקם החיצוני של גבינה שוויצרית.
אבל בגדה כמו בגדה, החוק הכתוב משחק במקרה הטוב תפקיד משני מאוד בכל הקשור לעיצוב המציאות בכלל, וזו הקשורה לשליטה בקרקעות בפרט. רוב הפעולות שעושות הרשויות הישראליות או שהמתנחלים יוזמים מצידם שנועדו לשם קביעת גבולות ההתנחלויות, מתכנסות לכלל הפשוט הבא: גונבים כל מה שחושבים או מאמינים שאפשר לגנוב, ואז מחכים לראות מה יקרה. ברוב המקרים לא קורה כלום, מכיוון שבעלי הקרקע הפלסטינים סקפטיים או חשים חסרי אונים מכדי לעשות משהו.
במעט המקרים שבהם מגיע "איזה ערבי שטוען לבעלות", כפי שאמר לאחרונה שר הביטחון של מדינת ישראל ויש בעיות עם בג"צ, מגייסים את פלפלני ותחמני הפרקליטות על מנת שהללו ירקחו איזו קומבינה משפטית שתאפשר לשופטי בית המשפט העליון לכתוב פס"ד שבו מתישהו יופיע בין היתר, גם צירוף המילים האלמותי "נחה דעתנו". על כל פנים, ועל כך יסכים כל אדם המעורה במציאות (תהיה עמדתו הפוליטית-מוסרית אשר תהיה), גבולות ההתנחלויות אינם נקבעים על ידי בג"צ, אלא על ידי פעולות המתנחלים והצבא בשטח.
אבל מה לעשות שעל "הסביבה" קצת יותר קשה לעבוד מאשר על שופטי בג"צ. מסתבר שהמים, האוויר והקרקע לא שמעו על המושגים "אדמות מדינה", "צווי תפיסה" ו"צווי סגירה", המכתיבים את גבולותיהם הרשמיים של ההתנחלויות. שעה שהרשויות המקומיות הישראליות בגדה המערבית מעורבות בהרס שיטתי ונרחב של שטחי חקלאות פלסטינים המעובדים מזה דורות, פריצות דרכים פראיות, גילוח גבעות ומדרונות, הזרמת מי ביוב אל הוואדיות הסמוכים, שימוש בשטחים סביבן כאתרים ליצוא זבל, ובעוד עשרות או מאות מטרים מבתים של חלק ניכר מההתנחלויות, חיים בני אדם בלא מים זורמים ובלא חשמל, אין דבר מגוחך יותר, ד"ר וטורי הנכבד, מאשר לפטפט על "טכנולוגיות מים, אנרגיה מתחדשת, בנייה ירוקה, מחזור ואיכות סביבה".
נקודות העיוורון של רוב הציבור הישראלי באשר למציאות השוררת בגדה שהולכת והופכת ליותר ויותר טראגית, הן רבות ומגוונות. מתן הפרס לעיריית מעלה אדומים ולמועצה האזורית גוש עציון על הצטיינותן בתחום איכות הסביבה, הוא הרגע הצרוף בסיפור הזה, שבו הטרגדיה מצטלבת עם הגרוטסקה.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.