הפרדה בגדה? תחנות אוטובוס רק ליהודים, פחות מחסומים לפלסטינים

מ', פלסטיני תושב בורין, נסע מביתו לפני כשבוע וחצי לרמאללה. "טרמפ לקח אותי מהכפר לצומת תפוח והוריד אותי ליד תחנת האוטובוס לכיוון מגדלים. איך שירדתי מהרכב ונעמדתי בתחנה צעק עלי שוטר מג"ב שהוצב בצומת, 'מה אתה עושה שם? זו תחנה ליהודים ואסור לך להיות שם'". מ' סיפר שתפס מרחק ונעמד רחוק מהתחנה בהמתנה לטרמפ. בזמן שהמתין הוא ראה מהצד השני של הצומת פלסטיני מבוגר שצעד לעבר אותה תחנה. "עמדו שם שוטרי מג"ב ועוד שני מתנחלים. כאשר הוא התקרב ניגש אליו המתנחל, דחף אותו ואמר לו, 'אסור לך להיות כאן. זו תחנה ליהודים. תתרחק', והשוטרים לא עשו דבר". הוא טוען. "זו רק תחנת אוטובוס אבל זה אפרטהייד לכל דבר ועניין".

הטענות על מדיניות אפרטהייד כלפי הפלסטינים בשטחי C שבשליטת ישראל עולות מבית ומחוץ. הדיווחים על הפרדה באוטובוסים, מדיניות המחסומים וטענות על כבישים נפרדים למתנחלים ולפלסטינים מספקים דלק למבקרי ישראל, שמשווים את ההתנהלות הישראלית לזו של האפרטהייד שהונהג בדרום אפריקה. ההשוואה הזו בעייתית מאוד, שכן בדרום אפריקה הונהגה מדיניות אפליה ממוסדת, על בסיס ביולוגי וגזעי. עצם המילה "אפרטהייד" מקורה באפריקנס, שפתם של המהגרים ההולנדים לדרום אפריקה, ומשמעותה המילולית היא "הפרדה". אך האם מתקיימת דה פקטו הפרדה בשטח, שהתעצבה ב-48 שנות השלטון הישראלי בגדה? אילו ביטויים היא מקבלת? כיצד מתייחסים אליה הישראלים, הפלסטינים והעולם? נדמה שעצם השאלה הטעונה די בה כדי להכעיס רבים בישראל. אך בימים שבהם מתגבר איום החרם מסוכן להתעלם מהטענות ומהביקורת. "מדינה בהפרדה", סדרת כתבות חדשה, תבחן את המדיניות הישראלית בגדה ותבדוק אם קיימת בשטחים מדיניות של הפרדה בין יהודים וערבים, בין תושבי ההתנחלויות לפלסטינים.

טענותיו של מ' על תחנות אוטובוס ליהודים בלבד ודאי אינן מלמדות על מדיניות ישראלית מוצהרת. אין חוק רשמי האוסר על פלסטינים להשתמש בתחבורה הציבורית שמפעילות חברות ישראליות בשטחי הגדה, אך המציאות בשטח מלמדת כי מערכת התחבורה מותאמת כמעט אך ורק לצרכי המתנחלים כך שבפועל, יקשה מאוד על פלסטיני להשתמש בה. כמעט בכל צומת מרכזי הסמוך להתנחלות ממוקמת תחנה לתחבורה הציבורית. זהו המקרה גם בצומת תפוח, צומת מרכזי בגדה, בו הוצבו תחנות לארבעה כיוונים. ממש לאחרונה הוצבה בצומת תחנה המיועדת לפלסטינים הנוסעים לכיוון דרום, במרחק של מספר מטרים מהתחנה המיועדת למתנחלים.

פלסטינים המבקשים לנסוע לכיוונים אחרים עומדים באופן עצמאי בהמשך הצומת ולא מתקרבים לתחנה. לדברי מתנחלים שעמדו בתחנה אין מדובר באפרטהייד. "ההבדל הוא לרעתנו", אמר אחד מהם. "תראה איך הם עומדים בלי מיגון של בטונדות ובלי חיילים ששומרים עליהם ואנחנו פה צריכים לעמוד מאחורי מיגון".

אך התמונה הגדולה מלמדת כי פרישת התחנות ברחבי הגדה מעדיפה באופן עקבי את צרכי המתנחלים. בחינת התחנות של שלושה קווים מרכזיים בגדה מעלה כי האוטובוסים בקו אינם עוצרים סמוך לכפרים הפלסטיניים בעוד שבצמתים הסמוכים להתנחלויות ישנן תחנות עצירה. כך למשל, קו 467 של אגד יוצא מאלון מורה שבשומרון לכיוון ירושלים. בדרכו הוא עובר בהתנחלויות איתמר, צומת החטיבה, הר ברכה, תפוח, רחלים, עופרה ומשם ממשיך לבירה. בדרכו הוא חולף על פני צמתי הכניסה לכפרים דיר אל חטב, סאלם, בית דג'ן, בית פוריכ, עוורתא, בורין, עינאבוס, סאוויה, לובאן א-שרקיה, סינג'יל, תורמוס עייא, סילואד, עין יברוד ואף חוצה את הכפר חווארה. אך האוטובוס לא עוצר באף אחת מנקודות אלו. קו 160, גם הוא של אגד, נוסע מקרית ארבע לירושלים ועובר דרך מספר כפרים, בהם בית עינון, אל ערוב, בית אומר וכפרים נוספים. אך הוא אינו עוצר בצמתים אלו. באותו אופן, קו 468 שנוסע ממודיעין לירושלים דרך הגדה עובר בדרכו בצמתי הכניסה לכפרים דיר קדיס, נעלין, שוקבא, נבי סלאח, אום ספא וכפרים נוספים אך לא עוצר באף אחד מצמתים אלו. מנגד הוא נכנס להתנחלויות מודיעין עלית, נילי, נעלה, נווה צוף, עטרת ועפרה.

יצוין עם זאת כי לרשות הפלסטינים עומדות מספר חברות אוטובוס פלסטיניות פרטיות, נפרדות, אך פעילותן מצומצמת, לדברי מ'. "משכם לרמאללה ישנן אולי ארבע תחנות לפלסטינים, חלקן ללא כל מבנה", הוא אומר. מסיור בשטח ניתן לראות מקרים רבים בהם אוטובוסים ומוניות פלסטיניות עוצרים במקומות לא מוסדרים.

סוגיית חופש התנועה מרכזית אף היא ברחבי הגדה ויש הרואים בה את הבעיה הנפיצה ביותר. נשיא ארה"ב ברק אובמה התייחס לכך בריאיון לעיתון אטלנטיק ב-21 במאי כשאמר: "אם אתה מביע חמלה או אמפתיה כלפי הנוער הפלסטיני, שמתמודד עם מחסומים והגבלות על יכולת התנועה שלו, אתה נחשד ברמת התמיכה שלך כלפי ישראל". למרות הדברים, דווקא בתחום זה חל שינוי מסוים בשנים האחרונות. בעבר היו פרושים ברחבי הגדה מחסומים רבים ופלסטיני שיצא משכם לרמאללה נאלץ לעבור לפחות ארבע נקודות ביקורת. כיום, מרבית המחסומים הקבועים הוסרו. כמו כן, כבישים שהיו מיועדים לישראלים בלבד נפתחו בחלקם לנסיעת פלסטינים ובפועל נותרו כבישים בודדים הסגורים בפני פלסטינים.

כביש ביתין ליד בית אל שהיה סגור זמן רב לנסיעת פלסטינים, שופץ ונפתח למרות מחאתם של תושבי בית אל. הוא נסגר שוב מסיבות טכניות אך עתיד להיפתח בשנית לאחר סיום עבודות תשתית. כמו כן, הכביש המוביל מצומת חווארה בשומרון לאיתמר ולאלון מורה סגור בשני מקטעים לאורכו לנסיעת פלסטינים, אף שהוא מוביל לכפרים פלסטיניים ולשטחים חקלאיים. גם כביש 5 בשומרון, חוצה שומרון, סגור מצומת ברוכין עד למחסום ליד אלקנה לנסיעת פלסטינים. קטע הכביש הזה הורחב בשנים אחרונות אך לא חובר לשום ציר המוביל ליישובים פלסטינים. בכביש 443 לא נאסרה מעולם נסיעת פלסטינים אך בפועל אין ממנו יציאות לכפרים פלסטינים ובשני קצותיו - ליד גבעת זאב ומכבים – הוצבו מחסומים. רחוב השוהדה בחברון הוא המפורסם ביותר, וגם היחיד, בו ישנו איסור גורף משנת 1994 לנסיעת פלסטינים. סגירתו נבעה משיקולי ביטחון, בעקבות טבח מערת המכפלה, אך תוצאותיה היו עזיבת הרוב המוחלט של המשפחות הפלסטיניות שהתגוררו בו.

בעוד שבאפרטהייד "קלאסי" ההפרדה מיושמת על רקע גזעי, בגדה המערבית שיקולי ביטחון עומדים פעמים רבות מאחורי מדיניות המפרידה בין האוכלוסיות. שורה של פיגועים, רבים מהם באוטובוסים, הובילה למצב הקיים. אך המציאות הזו לא מוגבלת רק למיקום תחנות האוטובוסים. אף שממשלות ישראל השונות לא סיפחו את שטחי הגדה וחוקי המדינה לא חלים עליה, ישנן מערכות שונות המנהלות את חיי המתנחלים והפלסטינים כמעט בכל תחום.

מכיבוש הגדה ב-67' הוקפאו רישומי הקרקע בטאבו. באותה העת, רק שליש מקרקעות הגדה היו רשומות באופן מוסדר. המעמד של שאר השטחים לא הוסדר, או הוגדר כרכוש ממשלתי נטוש. מאז נרשמו חלקים לא קטנים משטחים אלו, בעיקר באזור גב ההר, כאדמות מדינה. על פי החוק הבינלאומי באחריות המדינה הכובשת, בין השאר, לשמור על השטח לטובת האוכלוסייה הנכבשת. בפועל, פורסם בעבר ב"הארץ", מתוך 1.3 מיליון דונם הוקצו 0.7 אחוז מאדמות המדינה בלבד לטובת הפלסטינים בעוד ש-37 אחוז הוקצו לטובת המתנחלים.

מאז 1967 הוקמו 250 נקודות התיישבות ישראליות בגדה. לעומתן, אף כפר פלסטיני חדש לא קם מאז 1967, למעט העיר רוואבי שעל פי הסכמי אוסלו אינה תחת אחריות ישראל. הרשויות הישראליות בגדה מפעילות ועדות תכנון מקומיות האחראיות בעוד שהפלסטינים בשטחי C נאלצים לפנות לוועדות התכנון במנהל האזרחי. הנושא נדון בתקופה האחרונה בבג"ץ, עד כה ללא הכרעה.

גם בנושא האכיפה קיים פער מובנה בין החוק החל על האוכלוסייה הפלסטינית לזה החל על המתנחלים. היות שחוקי מדינת ישראל אינם חלים על השטחים חותם אלוף פיקוד מרכז על צווים מיוחדים, שמטרתם לצמצם את פערי החקיקה בין החוקים שחלים על כלל אזרחי ישראל לאלו שחלים על המתנחלים. לעומת זאת על הפלסטינים חל החוק הצבאי והוא שונה במידה רבה מהחוק הישראלי. בעוד שמתנחלים, כאזרחי ישראל, נשפטים בבתי משפט אזרחיים הפלסטינים נשפטים ברוב מוחלט של המקרים על ידי בתי הדין הצבאיים.

מדוח שפרסמה האגודה לזכויות האזרח לפני מספר חודשים עולה כי בחקיקה הצבאית ישנן עבירות שכלל אינן מופיעות בחקיקה הישראלית והן ייחודיות לאוכלוסייה הפלסטינית. בעבירות אחרות הדין הצבאי מחמיר יותר מאשר הדין הישראלי ולפעמים מדובר בעונש כפול. הדוח מציין כי סדר הדין שונה לחלוטין בין החוק הצבאי לזה הישראלי. על פי הנתונים, בעוד שהחוק הישראלי שומר על זכויות החשודים והנאשמים במטרה להבטיח הליך משפטי הוגן וצודק הדין הצבאי חסר הגנות כאלו בלא מעט מקרים. כך למשל, אם שני קטינים, ישראלי ופלסטיני, ייעצרו בחשד ליידוי אבנים הטיפול בהם יהיה שונה מאוד. על פי החוק הישראלי, קטין בגיל 12 – 14 יובא בפני שופט תוך 12 שעות ממעצרו וקטינים מעל גיל 14 תוך 24 שעות. לעומת זאת, קטין פלסטיני עד גיל 14 יובא בפני שופט צבאי תוך יממה מרגע מעצרו וקטין מעל גיל 14 עד 48 שעות. במקרים חריגים, הדין הצבאי מאפשר להחזיק חשוד פלסטיני 48 שעות נוספות עד להבאתו בפני שופט צבאי.

במקרים של עברות ביטחון (רוב העבירות מוגדרות ככאלה) מאפשר החוק הצבאי להחזיק קטינים בני 16-18 עד 4 ימים, ואף 8 ימים בנסיבות מסוימות, ללא ביקורת שיפוטית. בעוד שקטינים ישראלים מתחת לגיל 14 מוגנים מפני עונשי מאסר על פי דין, קטינים פלסטינים בני 12 ו-13 נאסרים באופן שוטף, לעתים לתקופות של כמה חודשים. נוסף על כך, קטינים פלסטינים אינם זכאים לנוכחות הוריהם בחקירה, בשונה מהקטינים הישראלים, והדין אינו מחייב תיעוד קולי או חזותי של חקירותיהם. לדברי מחברי הדוח "כל אלו מהווים כר פורה להתנהגות פסולה בעת החקירה ולהפרת זכויות הקטינים, כפי שאכן קורה לעתים קרובות על פי דיווחים של ארגונים העוסקים בייצוג קטינים פלסטיניים בגדה".

אפילו חוקי התעבורה, הנחשבים קלים באופן יחסי, שונים בין הדין הישראלי לבין הדין הצבאי. אף שהחוקים דומים, מדיניות הענישה שונה לחלוטין. בניגוד לישראלים, פלסטיני שביצע עבירת תנועה נדרש להפקיד ערבות כספית כדי להבטיח את הגעתו לבית משפט. איחור בתשלום קנס תעבורה עלול לעלות לנהג הפלסטיני בשלילת אישור הכניסה לישראל למשך מספר חודשים והחרמת הרישיון ומסמכי הרכב. דוח תעבורה למי שטרם שילם קנס קודם עלול להביא לפסילת רישיון הנהיגה והחרמת הרכב.

על פי נתוני הדוח "מדי שנה, כ-3,000 פלסטינים מועמדים לדין בבתי המשפט הצבאיים בגין עברות תנועה. על הדוחות שהם מקבלים, לא מופיע מספר הטלפון של תחנת המשטרה או בית המשפט, ואין להם דרך לברר האם והיכן מתקיים המשפט. לא מפתיע שרבים אינם מגיעים לדיונים, ואף אינם יודעים על פסקי הדין שהתקבלו בהיעדרם". לדברי מחברי הדוח גם במקרים בהם חוקי התעבורה וגובה הקנסות דומים "יש בכך משום אפליה מובנית, נוכח הפערים המשמעותיים ברמת ההכנסה בין הגדה המערבית לבין ישראל".

בהסכמי אוסלו חולק שטח הגדה לשלושה חלקים: A, B ו-C. למרות שהפלסטינים בשטחי C הם תחת אחריותה של מדינת ישראל, סמכויות בתחומי בריאות הועברו לידי הרשות הפלסטינית. בדיקת וואלה!NEWS מעלה עם זאת כי מגבלות שונות מקשות על הרשות לנהל את ענייניה בהצלחה.

לדוגמה, מתנחל או פלסטיני שיבקשו לפנות למרפאה יתקלו במציאות שונה מאוד. בעוד שלרשות המתנחלים עומדות מרפאות זמינות ועומדת בפניהם האפשרות להגיע לכל בית חולים בישראל, על פלסטיני שזקוק לטיפול רפואי לגשת לאחד מבתי החולים בערים הפלסטיניות, שמפגרים אחר מערכת הבריאות הישראלית. במידה שחולה זקוק לטיפול בבית חולים בישראל ניתן להשיג עבורו אישור, אך הדבר כרוך בבירוקרטיה ותיאומים ולפיכך גוזל זמן. לעיתים העיכוב עולה בחיי אדם.

גם הגישה לאספקת מים זמינה ורציפה משפיעה על מצבם הבריאותי של הפלסטינים. מדוח רופאים למען זכויות אדם שפורסם לאחרונה עולה כי פלסטיני צורך בפועל 73 ליטר מים ביום לעומת המלצת משרד הבריאות שעומדת על 100 ליטר לאדם. יצוין כי מדינת ישראל עומדת בהסכמי המים ואף מספקת יותר מים ממה שנקבע בהסכמים. אך בפועל יכולתם של הפלסטינים לצרוך את המים מוגבלת לעומת שכניהם בהתנחלויות, הצורכים בממוצע כמות גדולה פי ארבעה ואף חמישה. ישנם כפרים שאינם מחוברים לתשתיות מים בעוד שכל ההתנחלויות מחוברות לרשת "מקורות". לפיכך, בלא מעט מקרים נחפרים בכפרים בורות מים ללא היתר ובאחרים מתחברים באופן פיראטי לצינור של מקורות. אך לדברי הפלסטינים המציאות הקשה בה הם חיים וחוסר באפשרות לדאוג לתשתיות שלהם מובילה לפעילות אסורה זו. גורם מטעם המתנחלים המצוי בפרטים והתייחס לכך, טוען כי לא ניתן ללמוד מאחוז קטן של הכפרים שאינם מחוברים על הכלל. לדבריו, רוב הכפרים מחוברים מאז 1967.

הטענות על הפרדה מרגיזות מתנחלים רבים, שמרגישים שבחייהם בגדה הם מיישמים דו קיום עם שכניהם הפלסטינים, לעתים הרבה יותר מתושבי ישראל המתגוררים בתחומי הקו הירוק. לדברי שגיא קייזלר מנכ"ל ועד מתיישבי השומרון, "ההתיישבות ביהודה ושומרון היא בית ספר ודגל לדו קיום. סיור קצר באזורי התעשייה כמו מישור אדומים וברקן יראה ערבים ויהודים עובדים אחד לצד השני בכל מגוון העבודות, חנויות סופר בהם ערבים ויהודים עובדים ועומדים בקופה זה לצד זה. האפרטהייד קורה במדינת תל אביב, שם מותר לערבים לעבוד, בתנאי שזה בשטיפת כלים במסעדה. שם אסור לערבים להשתכשך בבריכת גורדון ובקיבוץ חצרים אסור לערבים לאכול עם יהודים. מה שקורה ביהודה ושומרון זה דו קיום לצד שמירה על בטחון תושבי מדינת ישראל ולא אפליה על רקע גזעי".

"אני בעד שוויון והיום הוא לא קיים", מוסיף קייזלר. "רבים מהחקלאים הערבים גונבים מים ממקורות, רבים מהמפעלים הערבים שופכים ביוב לא כחוק ומזיקים למי התהום ולאקוויפר ההר, אלפי בתים נבנים בשטחי C ומשרד הביטחון עוצם עיניים. אצל התושבים היהודים התופעות הללו לא קיימות כמעט בכלל והחוק חל רק אצלנו. בשומרון ישנם כבישים שהם רק לערבים וליהודים אסור להשתמש בהם. רק במדינת ישראל קיימת תופעה של שלטים אדומים המבשרים שהגעת לשטח שאסור בחוק ליהודים להיכנס אליו. זאת אפליה והיא מופנית כלפינו ולא כלפי הערבים".

ממתאם הפעולות בשטחים (מתפ"ש) נמסר ביחס לטענות על אפליה בהצבת תחנות אוטובוסים כי "בכל רחבי איו"ש קיימים מפרצי חנייה בכבישי הגישה השונים, אשר מיועדים לעצירת אוטובוסים ונועדו לשרת את האוכלוסייה הישראלית והפלסטינית כאחד". ממשרד התחבורה נמסר כי "שירות התחבורה הציבורית באזור יהודה ושומרון עומד לרשות כלל המשתמשים, כאשר התכנון, התפעול ורישוי התחבורה הציבורית מתבצעים בראייה ארצית. במהלך השנים שופרו תשתיות התחבורה הציבורית באופן משמעותי. בין השאר הוקמו מפרצי חנייה לאוטובוסים רבים וחודשו עשרות סככות המתנה לתחבורה ציבורית, בצמתים מרכזיים הסמוכים לכפרים ויישובים, המשמשים את כלל מגזרי האוכלוסייה ונוסעי התחבורה הציבורית".

ביחס לסוגית התכנון והבנייה נמסר מהמתפ"ש כי "העניין נדון בבג"ץ. לאחרונה שונה הנוהל, ובעקבותיו מוסד שיתוף הפעולה של האוכלוסייה הפלסטינית בנושאים הרלוונטיים. בימים אלה מקדם המנהל האזרחי תשע תכניות מתאר לאוכלוסייה הפלסטינית המצויות בהליכי תכנון מתקדמים".

באשר לאספקת המים, אמרו במתפ"ש כי "ישראל מספקת לרשות כמות מים כפולה ביחס לקבוע בהסכמי אוסלו. מסך הצריכה הכוללת של הרשות, מחויבת מדינת ישראל לספק 31 מיליון ליטר מעוקב לשנה, כאשר בפועל ישראל מספקת 60 מלמ"ש ליהודה ושומרון ובנוסף מספקת עוד 10 מיליון מלמ"ש לרצועת עזה. ארגון הבריאות העולמי ממליץ על צריכה יומית של כ-100 ליטר לאדם. נציין כי בתכנית האסטרטגית הפלסטינית לאספקת מים עד שנת 2032, עולה כי אספקת המים הנוכחית של הרשות לתושביה מוערכת ב-136 ליטר לנפש יחידה".

מדובר צה"ל נמסר כי "צה"ל פועל לשמירה על מרקם חיים תקין לכלל האוכלוסייה במרחב יהודה ושומרון, בהתאם להערכת המצב ולשיקולים ביטחוניים. באזור יהודה ושומרון מתגוררת אוכלוסייה פלסטינית ויהודית זו לצד זו, כאשר צה"ל אמון על המשימה לשמירה על הסדר והביטחון לכלל התושבים".

בהתייחסו לטענות על פערים משפטיים בין האוכלוסיות בגדה, מסר דובר צה"ל כי "פסיקת בתי המשפט הצבאיים הולכת עקב בצד אגודל אחר פסיקת בית המשפט העליון בכל הקשור לזכויות יסוד, מעמדן ויישומן בהליך הפלילי. מערכת בתי המשפט הצבאיים באיו"ש חרתה על דגלה קיום הליך הוגן ועשיית משפט צדק ומקפידה על סטנדרטים מקצועיים גבוהים, כמקובל במערכת השיפוטית הישראלית. בין היתר, נוקטים בתי המשפט הצבאיים באיו"ש בדיני ראיות זהים לדיני הראיות בישראל ואף סדרי הדין זהים, מלבד חריגים בודדים. הזכות לעיון בחומר הראיות ניתנת למימוש באופן זהה לנעשה בישראל. הוראות הדין באיו"ש, הנוגעות להליכי מעצר, נבחנו באופן מעמיק במסגרת עבודת מטה יסודית ומקיפה. המקור לשוני בהליכי המשפט אשר אושר על ידי בית המשפט העליון, הוא תנאי האזור הרגישים אשר מביאים לידי קשיי חקירה ייחודיים. בתי המשפט הצבאיים מקיימים ביקורת שיפוטית הדוקה על כל שלבי המעצר לצורכי חקירה ואף לאחר הגשת כתב האישום, שומרים באופן הדוק על זכויותיהם של חשודים ונאשמים על ידי קיום משפט באופן פומבי, בנוכחות מלאה של הנאשם, כאשר ניתנת לו הזכות לעיין בחומר הראיות ולבחור את סנגורו. הטענות כי הענישה בבתי המשפט הצבאיים באיו"ש מחמירה יותר מזו של המערכת האזרחית, ובכלל זה בעניינם של נאשמים בעבירות תעבורה או נאשמים הנשפטים לפני בית המשפט הצבאי לנוער אינן נכונות. נדגיש כי גם בנושא הענישה פועלים בתי המשפט הצבאיים על פי העקרונות שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון".