התגובה הישראלית הבוקר (ראשון) לירי הרקטה אתמול מרצועת עזה מסמלת במידה רבה את המדיניות החדשה של ירושלים מול חמאס - חיבוק והכלה במקום עימות צבאי. מצד אחד הייתה תקיפה מהאוויר של מבנים ריקים כדיי ליצר מראית עין של תגובה, ומנגד נשמעו הצהרות של גורמי ביטחון, שנראה שמבקשים להגן על חמאס.
"מטרת השיגורים האחרונים מרצועת עזה היא להצית אש בין חמאס לישראל", אמר הבוקר גורם ביטחוני בכיר. לדבריו, הארגון הסלפי שמזוהה עם דאעש ושיגר את הרקטה מצפה ש"ישראל תתקוף את חמאס ותעשה בשבילו את העבודה". במילים אחרות, אותו גורם עלום שם הסביר לציבור הישראלי שפגיעה בחמאס בתגובה לירי תשרת את "המדינה האיסלאמית" (דאעש), ומכאן המסקנה שעלינו להבליג. חמאס טוב ליהודים.
השינוי בתפיסה הישראלית ביחס לחמאס הוא לא פחות ממדהים. כבר לא אויב, לא עוד ארגון טרור שקורא להשמדת ישראל, אלא שותף בשמירה על השקט ואולי בעתיד אף יותר מכך. מבחינת מערכת הביטחון ומקבלי ההחלטות בירושלים, שליטת הארגון ברצועת עזה היא אינטרס ישראל ולכן אין לחתור להפלתו. צריך להיזכר בתשדירי הבחירות האחרונים, שהציגו את חמאס כאויב של מדינת ישראל ומי שרוצה בהדחת נתניהו, ואז להבין שהמציאות שונה ב-180 מעלות.
כיום, ישראל היא בין הגורמים היחידים בעולם שפועלים לשימור שלטון חמאס בעזה. יתרה מכך, היא גם פועלת עם הנציגות המובהקות ביותר בעולם של תנועת "האחים המוסלמים" - קטאר וטורקיה במטרה לשמור על השקט ברצועה. ישראל מאפשרת לנציגי שתי המדינות לתווך בינה לבין ארגון שנולד מתוך "האחים המוסלמים". האבסורד הגדול ביותר הוא שכאשר ניסה שר החוץ של ארצות הברית ג'ון קרי להביא לסיום הלחימה בעזה בקיץ האחרון באמצעות דוחא ואנקרה, התנפלו עליו הפוליטיקאים בישראל והאשימו אותו בחובבנות ובתמימות.
כמו כן, צריך לבחון את הסיטואציה הזו מנקודת המבט של בעלת הברית החשובה ביותר של ישראל באזור, מצרים. רבות נכתב ונאמר על שיתוף הפעולה בין הצדדים ועל ירח הדבש בין ירושלים לקהיר. ועתה, אפשר רק לדמיין כיצד המצרים מסתכלים על דפוס הפעולה של ישראל בחודשים האחרונים. ראשית, ישראל מסרבת לתקשר עם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, על אף הפצרותיה הלא-מעטות של קהיר. מאידך, ממשלת נתניהו מדברת בצורה עקיפה עם חמאס, מבית היוצר של "האחים המוסלמים", גדולת אויביה של קהיר. כדי לעשות זאת, ישראל מאפשרת דריסת רגל של קטאר ברצועת עזה, באמצעות השליח מוחמד אל-עמאדי, והיא אף מסכימה לטורקיה לבחוש בסוגיה הפלסטינית.
דוגמה לכך אירעה לפני שלושה שבועות וקצת, אז התירה ישראל למקביל הטורקי של שר הדתות, מהמט גורמז, לבקר עם משלחת של בכירים ברצועת עזה. בנוסף לכך, הוא ביקר במסגד אל-אקצא וזכה לכבוד מלכים. לעומת זאת, כאשר ביקר שם השופט השרעי הראשי של ירדן, אחמד הליל, הושלכו עליו נעליים. קהיר, מן הסתם, צופה בכל אלה מן הצד וממאנת להאמין. דווקא ישראל, השותפה הבכירה החשובה ביותר שלה במלחמה באיסלאם הקיצוני, היא שמנהלת כעת ציר שלם של מגעים עם "האחים המוסלמים". בינתיים נשיא מצרים עבד אל פתח א-סיסי ממשיך לראות בנתניהו כשותף ובעל ברית, אך השאלה מתי הקרדיט הזה ייגמר.
שאלה לא פחות חשובה היא אם ההימור של ישראל על "האחים המוסלמים" אינו מופרך מלכתחילה. מדוע בישראל מסרבים לבחון כל אפשרות של שיתוף פעולה עם אבו מאזן, אך ממהרים כל כך להעניק חיבוק לחמאס? הגישה הישראלית החדשה אומרת ש"אם לא חמאס, נקבל דאעש או אנרכיה בעזה". ייתכן שאלו הם פני הדברים, אך האם נעשה הכול כדי לבדוק את האפשרות של שובה של הרשות הפלסטינית לרצועה? האם כצעד ראשון, עוד טרם הנהירה לזרועות "האחים המוסלמים", לא עדיף לממשלת ישראל לחדש את הערוץ המדיני מול אבו מאזן?