מה שקרה בשישי האחרון בקונגרס בפיפ"א, הוא לא פחות מנס הראוי להיכנס לסיפורי העם היהודי. עופר עיני, שעשה עבודה יוצאת מהכלל, רחוק מלהיות הפתרון לבעיה. בעולם בו הדיפלומטיה קריטית לאור הכלים הטכנולוגים העומדים לראשותה, לא ניתן להשאיר את ניהולה בידי ההתאחדות לכדורגל. אז אפשר להמשיך לטפוח לעצמנו על השכם, לגנוב קרדיטים אחד מהשני על "ההצלחה", ולחכות באפס מעשה למשבר הבא או שלא.
התרחיש הקבוע תמיד קורה לנו: משבר גדול מתקרב במהירות, אותות ראשונים כבר נראים, התקשורת הבינלאומית מזהירה, ואנחנו? כרגיל - עומדים מלכת, ומחכים לרגע האחרון לפעול. כך גם היה לפני "דו"ח גולדסטון", "תקרית המרמרה", ההליכה החד צדדית של הפלשתינים לאו"ם, וכעת - התביעה המתוכננת בהאג של נשיא הרשות הפלסטינית - אבו מאזן. אם נודה על האמת, רג'וב היה משכנע את הקונגרס של פיפ"א להשעות את ישראל מהליגה העולמית, והסיפור שהיה מסופר בתקשורת הישראלית היה שונה לחלוטין. למרות זאת, אנו עדים למלחמות קרדיטים שמספרים איך "הצליחו" להדוף עוד מתקפה.
כמה מאתנו יודעים למשל שסגניתו של רג'וב היא פעילת BDS מפורסמת ומספיק מבט חטוף בדף הפייסבוק שלה בכדי להתכונן למהלכיו הבאים של רג'וב? כמה מאתנו יודעים שתנועת ה-BDS ותנועות "האפרטהייד הישראלי" מפרסם באופן קבוע את הנושאים, התאריכים והמקומות בהם יפעל נגד ישראל -מתנה להסברה הישראלית שרק צריכה להתחיל לפעול.
תהליך ההחרמה של ישראל, המתארגן באופן יזום ומתוכנן התחיל כבר לפני למעלה מ-10 שנים. היום מדובר כבר בדגם מתקדם ומעודכן הפועל בקצב מסחרר, בעל עמידות לאנטיביוטיקה של ההסברה הישראלית.
בניתוח עמוק יותר ומקצועי, ניתן להבין מדוע ישראל נכשלת בשדה הדיפלומטיה הציבורית החדשה: טעות בשיח. בעולמנו היום, השיח ששולט הוא אזרחי, אנטי צבאי, אנטי-ממסדי, ליברלי שכל כולו מוקדש "לקבלת האחר והשונה". העולם "הנאור" רואה עצמו ככפר גלובלי אחד ולא אוסף של מדינות לאומניות המבקשות להשתלט על העולם (כמו פעם). בתוך "הסדר האזרחי" החדש הזה, ניצבת לה ישראל 2015, שממשיכה במלחמתה בטרור הפלשתיני במבצעים צבאיים מורכבים המערבים אוכלוסייה אזרחית ולכן, השיח בישראל נשאר צבאי, רחוק מהעולם הוורוד של אירופה. אז מה הפלא שהעולם לא מבין אותנו?
במשרד החוץ הישראלי קיימת מחלוקת מקצועית באשר כיצד צריך להגיב לאתגרי ההסברה הישראלית בעידן הדיגיטלי. חלק מנציגיו מציעים להמשיך להשקיע בהצגת ישראל כ-"סטארטאפ ניישן" על פי תורת "המיתוג הלאומי", המוצאת אוזן קשבת בעיקר אצל הסינים. זה נכון שלא כדאי להשליל את הדיון על ישראל ואכן ישנה תחושת רוויה מהקונפליקט הישראלי פלסטיני בעולם, אבל הבעיה היא שאף אחד לא באמת שואל אותנו מה לשאול ובמה להתעניין.
ברור שהנושאים "הקשים" כלפי ישראל יועלו, וכאשר דובר ישראלי יישאל: "מדוע ישראל היא אפרטהייד וצה"ל מבצע רצח עם?" - הוא לא יוכל להשיב לשואל כי "ישראל המציאה את הדיסק און קי".
במשרד החוץ קיים פוטנציאל אדיר לשינוי, אך משרדי הממשלה אינם יכולים לפעול עוד לבד, מאחר וכל מידע שיוצא מהם ייחשב לתעמולה בלתי מהימנה ולכן עליהם לעבוד יחד עם החברה האזרחית, שנחשבת למקובלת בשיח העולמי-אזרחי. מדובר במשימה מורכבת הדורשת תקציבים גדולים, תתי-משרדים שיתמחו וגוף מרכז אחד שיפעיל את המאמץ ההסברתי.
אם ישכילו לנווט ולהנהיג את הספינה שנקראת "משרד החוץ" למחוזות נכונים, לחפש קיצוצים במשרד מיותר אחר ולא בהסברה, נוכל אולי לראות שינוי ובעיקר, להתחיל להתכונן במידית למשבר הבא.
לכל אלה שחושבים שהסברה הנה "בזבוז זמן", כנסו לפייסבוק, לטוייטר, תראיינו חברות ישראליות שהפסידו מאות מיליוני שקלים ואת המפעילים בברקן שניצבים בסכנת סגירה. דימויה של מדינה הוא המשאב היקר ביותר בעולם של ימנו, עידן בו "דימויים" ו-"תחושות" שווים המון כסף ומשפיעים על המעמד הבינלאומי, כפי אנחנו כבר יודעים.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.