"יש לי חמישה ילדים, אשתי ואני עובדים בהוראה ולילדים אין מסגרת חינוכית בכל האזור. אנחנו במצוקה איומה", כך נשמע זיאד נסאסרה מהכפר הבדואי אלסירה בראיון לוואלה!NEWS. נכון לשנה החולפת, כ-75% מהילדים הבדואים בישראל, בגילאי 4-3, אינם לומדים בגנים. זאת, בעוד שבקרב הילדים היהודים בשכבת הגיל המקבילה, רק 5% לא למדו בגנים במהלך 2014. הפערים הגדולים בין המגזרים נובעים בין היתר ממחסור בגנים והיעדר תחבורה, אולם חלק מהקולות טוענים כי הבסיס לפער נגוע בגזענות.
"הבעיה העיקרית היא שאין הסעה שתיקח אותם", הוא מספר. "בית הספר שלהם הוא בכסייפה, זו אמנם נסיעה של 10 דקות, אבל יש לי רכב אחד ואני מלמד בבית ספר בחורה וצריך להיות שם ב-7:30. אם אני אקח את הילדים לבית הספר ב-7:00, אין מי שיקבל אותם".
נסאסרה מתאר את שגרתם של ילדי הכפר, המונה כ-500 נפשות. הם רצו לארגן באופן פרטי הסעה לילדים שתיקח אותם לגן באחד היישובים שיסכימו לקלוט אותם, אבל רוב תושבי הכפר מובטלים ואין ביכולתם לממן זאת. "הקטנה שלי נשארת אצל הסבתא, אבל יש לי שלושה ילדים בגילאי שלוש, ארבע וחמש ואין לי מה לעשות איתם. הם עוברים בין הסבתא, שהיא מבוגרת ואין לה את הכוח, לבין השכנים או נשארים בבית. אני מפחד עליהם. הם בחוץ כל הזמן, משחקים בחול, משעמם להם. לפעמים אני חושב להשאיר את האישה בבית בגלל הילדים, למרות שהיא למדה הוראה ורוצה לעבוד, זה מסתכל. אם מישהו ישמע את הזעקה שלנו ויעזור זה יהיה הגשמת חלום לילדים".
"בחורף קשה להגיע בהסעה אז נשארים בבית כמו במאה ה-19"
גם בכפר אלג'רף, הממוקם דרומית לכסייפה, קיימת מציאות דומה - 180 משפחות צריכות למצוא תעסוקה לילדיהן ולחנך אותם בעצמם כי אין מי שיסייע להן. "הגנים מחוץ לכפר ובבוקר יש הסעה מהבית, מרחק של 10 קילומטר לכל כיוון", סיפר יוסף, עו"ד תושב הכפר ואב לארבעה ילדים. "אנחנו העיוות של המועצות והמדינה. זה קורה בגלל שאנחנו לא מוכרים, לא רוצים להציל אותנו אלא רק להרוס. בגלל זה אין חינוך".
לדבריו, "אנחנו מתחננים שיהיו פה מוסדות חינוכיים, אף אחד לא רוצה להשקיע בנו. בחורף יש וואדי וקשה לעבור אותו בהסעה אז נשארים בבית, לפעמים גם שלושה ימים, כמו במאה ה-19. לצערי הרב, זאת המדיניות של הממשלות ועכשיו ממשלת הימין הקיצונית הולכת רק להרוס אותנו ואין פתרון".
יוסף מתייחס ליישובים לא חוקיים שדומים למעמדם, אך מצבם הכלכלי טוב משלהם: "להתנחלויות יש את כל ההטבות שבעולם, בכל המובנים, למרות שהן לא יישובים מוכרים הממשלה מכירה בהן", הוא אומר בתסכול. "הסתובבתי הרבה בעולם וראיתי הרבה סוגים של כפרים, אין דבר כזה שאין חשמל, כבישים וחינוך. רק במדינת ישראל זה יכול להיות, ומי שסובל זה הילדים. אחר כך אומרים שהעבריינות והפשע גוברים, וזה בגלל שאין חינוך ואין מסגרות. כמה מטרים מאתנו יש חיים אחרים. הילדים אומרים 'לנו למה להם יש ולנו אין?' - זו גזענות לשמה".
סיפורם של זיאד ויוסף הוא גם סיפורם של אלפי משפחות בדואיות ומשפחות במגזר הערבי שילדיהם מקבלים שירותים חינוכיים פחותים או לא מבלים שירותים חינוכיים כלל. זו תופעה שאין לה אח ורע במגזר הממלכתי הכללי והדתי. לקראת יום הילד שחל היום, ריכז עדאלה, המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, נייר עמדה השופך אור על מצבם העגום של תלמידי המגזר הערבי בישראל.
ב-2010 רק 60% מהילדים הערבים בני השלוש למדו בגן, בהשוואה ל-70% מהילדים היהודים באותו גיל. ב-2014, בעוד קרוב ל-90% מהילדים היהודים למדו בגנים, פחות מ-75% מהילדים הערבים היו רשומים בגן. כמו כן, באותה שנה כ-95% מהילדים היהודים בני הארבע למדו בגנים, בעוד רק 85% מהילדים הערבים בני אותו גיל למדו בגנים. אחוזי הילדים הבדואים בגילאים אלו אשר לומדים בגן נמוכים בהרבה 25% בלבד.
"את הסיבות לפערים בין אחוז הילדים היהודים הלומדים בגן לבני גילם הערבים הנמצאים במסגרת חינוכית אפשר לקשר להזנחה שנוקט משרד החינוך בכל הנוגע לצורכי הילדים הערבים", כתבו מחברות נייר העמדה, עו"ד מונא חדאד ועו"ד סאוסן זהר ממרכז עדאלה. "יש מחסור חמור במסגרות חינוכיות המיועדות לילדים ערבים, מחסור בגישה למסגרות כאלה, הקצאה לא שוויונית של משאבים ומימון לא הולם למוסדות חינוך ערביים".
ילד ערבי מתוקצב פחות מילד יהודי
למרות פניית מרכז עדאלה למשרד החינוך בנושא זה לפני כמה חודשים, שבה הם דרשו הכנת תכנית מפורטת להנגשת החינוך לילדים בכפרים, טרם התקבלה כל התייחסות בתגובה. אך לא רק זה, לטענת מחברות נייר העמדה, ישנם נתונים אשר מעידים על אפליה במערכת החינוך נגד ילדים ערבים. כך למשל, לפי נתונים שמסרו המועצות האזוריות אל-קסום ונווה מדבר, שממוקמות בנגב ואחראיות לספק לתושבים הבדואים המתגוררים בשטחן שירותי חינוך, באפריל 2015 פעלו בשתי המועצות יחד רק 73 גנים לילדים בני שלוש עד ארבע ו-73 גנים לילדים בני חמש. גנים אלה ממוקמים רק בכפרים מוכרים, והם אמורים לשרת כ-9,200 ילדים בדואים מהנגב. בהתאם למספרים אלה, ובהינתן ממוצע של 30 ילדים בכיתה, יוצא כי המועצות האזוריות צריכות לספק עוד כ-200 כיתות, כדי שלכל הילדים הבדואים בגילאים אלו תהיה מסגרת חינוכית זמינה.
עוד מצאו במרכז עדאלה, כי בדוח מבקר המדינה לשנת 2015 צוין כי קיים פער משמעותי בין מספר הבקשות שהוגשו לפתיחת גני ילדים ביישובים ערביים לעומת מספר הבקשות שאושרו על ידי משרד החינוך. לדוגמא, מועצת חורה הגישה בקשות לפתיחת 13 גני ילדים בין השנים 2012-2014, אולם קיבלה בתגובה אישור לפתיחת ארבעה גנים בלבד. עוד מציין מבקר המדינה כי ילדים יהודים לומדים שישה ימים בשבוע שהם 35 שעות שבועיות, בהשוואה לחמישה ימי לימוד בקרב ילדים ערבים שהם 30 שעות שבועיות. כמו כן, משרד החינוך מעביר לרשויות ערביות רק 693 שקל לילד לצרכי חינוך, וזאת לעומת 807 שקלים לילד לטובת רשויות מקומיות יהודיות.
"למרות שחוק חינוך חובה החל משנת הלימודים הבאה יחול על ילדים מגיל שלוש ומעלה, המדינה לא סיפקה תשובות ראויות לגבי מצבם הקשה של גני ילדים ביישובים ערביים", אמרה עו"ד מונא חדאד. "על משרד החינוך לקחת אחריות ולנקוט בצעדים הדרושים על מנת לצמצם את הפערים בין ילדים יהודים לערבים, וביניהם בניית גנים חדשים, הקצאת משאבים שווים, יישום תקצוב דיפרנציאלי והנגשת גני ילדים לילדים בדואים מגיל שלוש".
בעקבות פרסום הנתונים, ח"כ יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת) הגיש הבוקר שאילתה דחופה לשר החינוך נפתלי בנט. "מדובר בפערים היסטוריים, ולמרות הצהרות חוזרות ונשנות לתיקון המצב - לא נעשה כלום. שוויון אמיתי מתחיל בחינוך, שכן האפליה בחינוך פוגעת קשות בשוויון ההזדמנויות בכל התחומים. הפערים בחינוך הם אות קין על מצחה של הממשלה".
לפניות לכתבת רויטל בלומנפלד:revital.blumenfeld@walla.com