המהלך של רג'וב בפיפ"א: בין צעד פופוליסטי לפעולה של מנהיג

לא מעט טעויות נעשו על ידי ג'יבריל רג'וב במהלך עשרות השנים שבהן הוא מעורב בפוליטיקה ובמערכת הביטחון הפלסטינית. הצעד שלו בסוף השבוע, שבו הסכים לוותר על ההצעה להשעיית ישראל ממוסדות פיפ"א, אינה אחת מהן כנראה. דווקא ההחלטה לפעול למען ההשעייה, מבלי לדעת כיצד המהלך יסתיים, היא אולי הטעות הגדולה של רג'וב שצפוי כעת לשלם עליה מחיר פוליטי יקר ברחוב הפלסטיני.

רג'וב כבר שנים אינו אותו "גבריאל רגב", כפי שכינה אותו בעבר ראש השב"כ יעקב פרי לנוכח שיתוף הפעולה בין הביטחון המסכל שבראשותו עמד לבין שב"כ. רג'וב מוביל בימינו קו לעומתי מול ישראל, לא בזירת הלחימה הצבאית, אלא במה שמכונה "התנגדות לא אלימה". גם הפעם זו הייתה כוונתו - ללכת למהלך שיביך את ישראל בזירה הדיפלומטית, אך למעשה ירחיק את הפלסטינים משימוש בדרכים אלימות.

הטעות המרכזית של רג'וב הייתה כנראה השאננות. ממש בדומה למהלך של הרשות במועצת הביטחון, כאשר היא הייתה בטוחה שיש ברשותה רוב מספיק כדי להעביר את ההחלטה בדבר ההכרה במדינת פלסטין (ובכך לאלץ את ארה"ב להטיל ווטו), שהתגלה כפלופ. גם הפעם, ברגע האמת גילה רג'וב שאין לו את הרוב הדרוש להרחיק את ישראל מפיפ"א. בעוד שהוא היה בטוח שכמעט כ-200 מדינות מבין 209 שהשתתפו בהצבעה יתמכו בהרחקת ישראל, אנשי משרד החוץ הישראלי ופיפ"א עשו לא מעט מהלכים שסנדלו את רג'וב ואת פיפ"א, שהבינה שצעד שכזה יפגע בה אנושות.

בשלב זה היו לרג'וב שתי אופציות עיקריות. הראשונה היא ללכת על מהלך התאבדותי - כלומר, ללכת להצבעה על השעיית ישראל ולהפסיד בה. בכך הוא לא היה מרוויח כלום מבחינת השינוי בשטח, אולם הוא היה זוכה בהכרה פוליטית פנים-פלסטינית כמי שהיה מוכן ללכת עד הסוף במלחמה מול ישראל, כמו שהציבור אוהב.

האפשרות השנייה הייתה ללכת למהלך מצומצם יותר, שיביא לשיפור מסוים בחופש התנועה של הספורטאים הפלסטינים, בשל פיקוח פיפ"א על הספורט הפלסטיני והוועדה המשותפת שהוחלט שתקום, אך יפגע בו קשות במישור הפוליטי מבית. והפלא ופלא, רג'וב בחר באפשרות השנייה. דווקא הוא, שיכול היה להיות מסומן במקרה של ניצחון פלסטיני בהצבעה על השעיית ישראל כמי שיירש את יו"ר הרשות אבו מאזן בבוא היום, עשה את המהלך הכי פחות פופוליסטי שיכול להיות, ויתר על דרישת ההשעייה (זמנית לפחות) ואפילו לחץ את ידו של "האויב" מול מצלמות הטלוויזיה.

התגובות ברשתות החברתיות הפלסטיניות ובקרב הפוליטיקאים הפלסטינים היו כצפוי, קטלניות. חמאס כהרגלו מיהר למתוח ביקורת על רג'וב. זאת, בעוד הארגון עצמו שומר על שקט בעזה ואף עצר את יורי רקטת הגראד משבוע שעבר. או כמו שאמר לי איש פתח בגדה: חמאס מונע אפילו מציפורים לעוף מעזה ישראל.

אל חמאס הצטרפו גם "החברים" של רג'וב מהפתח שניצלו את ההזדמנות כדי לקעקע את מעמדו הפוליטי. הייתי רוצה לראות פוליטיקאי ישראלי שמוכן לפגוע בעצמו פוליטית כדי לדאוג לספורט הישראלי. ומה אומר על כך רג'וב עצמו? "תן לכלבים לנבוח", הוא אמר לי הבוקר. "אני עברתי כבר דברים יותר קשים בקריירה שלי. אני דואג לאינטרסים של העם הפלסטיני ולא לכמה אנשים יריעו לי".

יהיה מי שיטען שאני שוגה באשליות והאיש הוא פוליטיקאי ציני בכול רמ"ח איבריו. ייתכן, אלא שהעבר מלמד אחרת. בחינת ההיסטוריה של האיש ושל יו"ר הרשות אבו מאזן מגלה שני אישים שהולכים לא פעם נגד הזרם. דווקא כאשר הציבור מצפה מהם למהלכים קיצוניים, לעומתיים, השניים הללו הוכיחו לא פעם שהאינטרס של הציבור חשוב יותר בעבורם מאהדתו.

בתחילת האינתיפאדה השנייה, לדוגמה, היה הראיס הנוכחי המנהיג היחיד כמעט שהתנגד לה. הוא התעמת עם יאסר ערפאת בנושא, דרש להפסיקה ובגלל זה הורחק גם מהמעגלים הקרובים ל"אבו עמאר". הוא גם היה המנהיג הפלסטיני הראשון שקרא לעצור כל שימוש באלימות במלחמה נגד ישראל, על אף שזהו צעד לא פופולרי במיוחד. כך עשה גם כשניהל את הקמפיין לנשיאות ב-2005, והדהים את כולם באמירות מפורשות נגד ירי רקטות לעבר ישראל.

המנהיג הפלסטיני השני שהתנגד לאינתיפאדה, והיחיד מבין ראשי מנגנוני הביטחון הפלסטינים, הוא כמובן רג'וב. מפקד הביטחון המסכל דאז היה היחיד שהורה לאנשיו להימנע מכל צורה של לחימה מול ישראל והתריע שמי שיעשה זאת יפוטר. לא כך היה המקרה אצל מקבילו בעזה, מוחמד דחלאן, או מפקד המודיעין הכללי בגדה, תאופיק טיראווי.

רג'וב שילם גם על זה מחיר. כשישראל כבשה את מתחם הביטחון המסכל בביתוניא באפריל 2002, היה דחלאן הראשון לתקוף אותו בכלי התקשורת על שמסר אנשי חמאס לידי האויב הישראלי. זאת, על אף שאנשיו של רג'וב עשו מהלך הטעייה בזמן כיבוש המתחם, שהוביל לכך שהצד הישראלי שחרר פעילי חמאס מאחר שלא ידע את זהותם. לדחלאן הצטרפו אז אנשי חמאס למיניהם שקראו לרג'וב בוגד. את שרידיו של אותו שיתוף פעולה תקשורתי, אפשר לראות שוב מאז יום שישי וביטול ההצבעה.

ולאן כל זה הוביל בישראל? כמובן, להתנפלות הצפויה של הפוליטיקאים מהליכוד והימין. ושוב, לא צריך לצפות מהם לקבל באהדה מהלך שיוזם רג'וב להרחקת ישראל מפיפ"א. אבל כן מצופה מהם להתעורר ולהבין ששמירה על הסטטוס קוו תוביל לעוד מהלכים אנטי ישראליים בכל מוסד בינלאומי מוכר ולא מוכר, וכמובן לחיזוקם של אלה שדורשים את "הצעדים ההתאבדותיים" בצד הפלסטיני, אלה שיעודדו וירצו עימות אלים וקשה. מן הצד השני, הדבר עלול לחזק גם את אלה שיוותרו על פתרון שתי המדינות או האינתיפאדה ויאמרו- קדימה למדינה דו לאומית.