"אם איהרג, דעי שלפני הסוף אהרהר גם עלייך יקירתי"

"לא אהבתי אישה שתהיה קרובה ויקרה לי כמוך. הידיים הקטנות, העדינות, שפחדתי ללחצן בכוח, שלא לגרום להן כאב, כותבות לי עכשיו מילים של עידוד. אם איהרג, דעי, שלפני הסוף, בצד המחשבות על העם היהודי וארץ ישראל (שלמענם הלכתי ואני הולך לקראת המוות), יהיו גם הרהורים עליך, חביבתי, יקירתי, מחמל נפשי". את המילים הללו כתב יוסף טרומפלדור לארוסתו פירה (אסתר) רוזוב משדה הקרב בגליפולי בשנת 1915. באותה שנה שימש סגן מפקד גדוד נהגי הפרדות הציוני של הצבא הבריטי, אשר גויס למלחמת העולם הראשונה לצורך שחרור ארץ ישראל מידי השלטון העות'מאני. את רוזוב הכיר במצרים, אחרי שהוגלה אליה מישראל עם פרוץ מלחמת העולם. מקץ שלושה חודשים יצא לשדה הקרב, ומשם כתב לה יום-יום. ככל שהפרידו ביניהם מרחבי הים, פתח טרומפלדור את סגור לבו באופן נדיר, והתוודה בפניה על אהבתו ועל געגועיו.

"עליתי בסך הכול על שניים-שלושה מכתבי אהבה של טרומפלדור", מספר פרופ' מולי להד, ראש תכנית הדרמה תרפיה במכללה האקדמית תל חי ומומחה בעל שם עולמי לחקר ולטיפול במצבי לחץ ומשבר. "או שהוא לא היה כל כך רומנטיקן או שהמתרגמים לא חשבו שזה מספיק חשוב לתרגם את מכתבי האהבה שלו. אבל גם במכתב הזה רואים איך שהוא ציין את אהבתו לארץ ישראל לפני אהבתו אליה".

טרומפלדור הפך לאחד המיתוסים הגדולים בתולדות הציונות, אבל מעט מאוד דובר על אישיותו המגוונת והמרתקת. השבוע הונח טרומפלדור לראשונה על ספת הפסיכולוג. זה קרה בכנס לציון 110 שנים לנפילתו בשבי היפני, שהתקיים במכללה האקדמית תל חי. פרופ' מולי להד והדוקטורנט דימה לייקין ערכו יחדיו ניתוח פסיכולוגי לשוני, המתבסס על מכתביו של טרומפלדור, ואשר מלמד רבות על אישיותו ועל דרכי התמודדותו עם מצבי המשבר שחווה בחייו. הניתוח הפסיכו-לשוני שערכו השניים מתבסס על "מודל החוסן הרב-ממדי" שפיתח פרופ' להד, ואשר אומץ לשימוש ולטיפול במצבי לחץ וחרדה בכל העולם.

המכתבים שנחקרו מתמקדים בשלוש תקופות בחייו של טרומפלדור. הראשונה, בעת היותו קצין רוסי בצבא רוסיה בשבי היפני בשנת 1905 במהלך מלחמת רוסיה-יפן. התקופה השנייה, תקופת שהותו בארץ ולאחריה השירות בגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. התקופה השלישית היא ימי תל חי האחרונים. ניתוח המכתבים מאפשר הצצה מרתקת לעולמו הנפשי של טרומפלדור ומלמדת על אישיותו באמצעות השפה שבה השתמש לאורך כל אחת מהתקופות.

"הנחת העבודה היא כי האדם הוא יצור שמספר סיפורים מתוך צורך בסיסי למצוא פשר ולהעניק משמעות למה שמתרחש סביבו ובתוכו. חקר הסיפור, הנרטיב, נותן תמונה של הדרכים שבהן 'פוגש' האדם את העולם, מפנים אותו ו'משדר' בחזרה כלפי חוץ", מסביר פרופ' להד. "ההערכה שלי היא שהוא עובר שינוי זהות: מנאמנות לצאר - לציוני. אז רואים אצלו הרבה יותר ביטויים של רגש, אבל זה הולך ונעלם עם השנים. הוא פחות ופחות מדבר בשפת הרגש ומאמץ יותר ביטויים בתחום הערכים והתכנון לעתיד. הוא כנראה עובר טראומה וברגע שזה קורה הוא הופך את המשמעות שלה למסע של החיים שלו".

ב-1902 מתגייס טרומפלדור לצבא הרוסי כנאמנו של הצאר וב-1905 הוא נפצע ונופל בשבי היפני במהלך המלחמה בין רוסיה ליפן. "הפציעה שבה הוא מאבד את ידו ונפילתו בשבי היפני עשו לו טרנספורמציה מאוד גדולה", מסביר פרופ' להד. "הוא נכנס חזק לנושא הציונות והיהדות. רואים את התהפוכה באישיותו כי הוא משתמש בצורה אינטנסיבית יותר מבעבר בביטויים של רגש. במכתבים מהשבי ניתן לראות שימוש במילים כדוגמת: 'לב', 'לחבק', 'יקר', 'אוהב', ו'דואג', אבל הוא לא נותן לרגש להציף אותו".

בשבי, טוען להד, התמסר טרומפלדור לארגון חיי הקהילה של השבויים היהודים ממוצא רוסי שנפלו גם הם בשבי היפני. הוא ייסד תיאטרון יהודי, פתח קופת עזרה הדדית והקים את קבוצת "בני ציון", שמטרתה לעלות לארץ ישראל ולהקים בה קומונה חקלאית. למרות קטיעת היד ולמרות השהייה בשבי, לא ניתן למצוא באף אחד מהמכתבים סימנים של ייאוש - נהפוך הוא. במכתב הראשון ששלח להוריו מהשבי ב-20 בינואר 1905 הוא כותב: "עוד פעם אבקש מכם לא להצטער על ידי; ראשית, גם אם תצטערו לא תועילו בזה במאומה, ושנית, רבים הם האנשים שגם הימנית וגם השמאלית אבדו להם, וגם הם חיים. ומצד שני הנני מקווה, כי גם ידי הימנית האחת, שבה אני כותב את מכתבי זה, תעמיד לי בחיים במידה שגם בעלי שתי הידיים יקנאו בי".

מכתב זה, אומר פרופ' להד, הוא דוגמה טובה לחוסן הנפשי של טרומפלדור ולהתמודדות שלו עם מצבים משתנים. טרומפלדור הרי עובר מהפך: הוא אמור להיות רופא שיניים, אך קטיעת ידו במהלך המלחמה מונעת ממנו לעסוק במקצוע. הוא נאלץ לבחור בקריירה שנייה ומתחיל ללמוד משפטים. אבל כבר ב-1912 הוא מגיע בפעם הראשונה לארץ ישראל ומנסה להתחיל להגשים את הרעיונות הציוניים שלו. כשפורצת מלחמת העולם הראשונה ב-1914 הוא מתגייס לצבא הבריטי, במטרה לשחרר את ארץ ישראל מידי השלטון העות'מאני.

במלחמה מוצב טרומפלדור יחד עם גדוד נהגי הפרדות בגליפולי ושם הולך ומתחדד אצלו הצד החברתי והמוסרי. "מאוד מפריע לו עניין המעמדות בין הקצינים והחיילים הפשוטים", מסביר פרופ' להד. "במקום לבדוק את החיילים ולהעניש את אלו שלא מצייתים לחוקים, הוא בוחר לציין את הצדדים הטובים שיש בכל חייל, נותן הרבה חיזוקים ומדגיש את הטוב. בדרך זאת הוא מקווה לשנות את האנשים ולגרום להם להיות טובים יותר".

בקטע שמופיע, למשל, ביומנו בתאריך 19 במאי 1915, בעת שהוא נמצא בחזית עם החיילים, כותב טרומפלדור: "מובן, שלא את הכול (את כל החיילים – ע"ח) אפשר להכות ולא באופן אכזרי, כמנהג האופיצרים (הקצינים – ע"ח) האנגלים, אבל את זה או אחר לפעמים לא ייתכן שלא להכות קצת. ואני הוכחתי מאה פעמים ואחת, שההכאות אמנם מועילות להכניס סדר לרגע, אבל הן הן שעוקרות מלב האדם את הכרת ערך עצמו ומכלות את המשמעת והסדר בכלל (…) ובסוף-הסופות אסרתי על שלנו בעונש חמור להכות ולגדף (…) ורשאים לומר, שחדלו. עכשיו הם בעצמם מודים, שהעניין (המשמעת – ע"ח) לא סבל על ידי כך".

רוחו החינוכית של טרומפלדור, המכוונת להוציא את הטוב מאנשיו, מתגלה גם במכתב הבא, שאותו כתב ב-20 ביוני 1915. "גמרנו אומר להנהיג, על יד ספר-העונשין, 'ספר-הכבוד'", כתב. "בספר זה ירשמו כל מעשיהם החיוביים של אנשי גדודנו, וקטעים משני הספרים האלה ייקראו באזני החיילים בשעת מפקד-הבוקר. אתמול היה מצב-רוח האנשים כל היום טוב מאוד".

מדברים אלו של טרומפלדור משתקף כיצד הוא לא רואה את עצמו רק כמפקד של חייליו, כי אם גם כהורה שלהם. "מדהים לראות, איך כאדם שבוודאי לא נחשף לתיאוריות פסיכולוגיות של ניתוחי אישיות, הוא מצליח בזמן קצר לאפיין את טיפוסי האופי של הנאחזים בנקודה ומתמודדים יום-יום ושעה-שעה עם הסכנות", מסביר פרופ' להד. "בתקופה זו נעלמים ביטויי רגש וטרומפלדור מצד אחד מעשי מאוד, ומצד שני מתבונן באנשים ועסוק בגיבושם".

באחד ממכתביו האחרונים, בתקופת הקרב בתל חי, עושה טרומפלדור ניתוח אופי אמיתי לסובבים אותו ובוחן איך הם מתמודדים עם המצוקה ועם הקשיים. כך הוא כותב במכתב מ-20 בינואר 1920: "את כל הנמצאים עכשיו בשתי עמדותינו, כלומר בחזית הצפון שלנו, אפשר לחלק לשלושה סוגים: רכי-לב, אמיצים ובינוניים. כלומר, נוטים או לראשונים או לשניים ותופסים בדרך כלל מקום בינוני. סוג המפחדים או רכי-הלבב הוא הקטן ביותר במספרו. יש ביניהם מראים בגלוי את מורך-לבם, ואולם יש גם מגינים על הנחותים בטענות של היגיון ושל תבונה. ויש גם אחד, המשתדל בכל מאמצי כוחותיו להתגבר על מורך-לבו".

טרומפלדור, מסביר פרופ' להד, מתגלה כאדם בעל יכולת מעוררת פליאה להבחין במצב ולנתח את האישיות שלפניו, ובנוסף לחשוב מה צריך לעשות כדי לשנות ולרתום את האנשים למשימה. "בתקופה זו הוא מנתק את עצמו באופן מובהק מרגש ונעשה מאוד תכליתי ומעשי. ניתן לראות זאת בשימוש גובר במילים כמו 'עבודה', 'בשדה' ו'אנחנו'", הוא אומר.

ומה עם אהבה?

"טרומפלדור היה ידוע כאוהב נשים, וגם הנשים מצדן נשבו בקסם אישיותו, בעברו המהולל ובמראהו החיצוני. הוא היה גבה קומה, בהיר שיער ובהיר עיניים, והן מצדן משכו אותו לא פחות. "באחד המכתבים שכתב לחברו, גרישה, התוודה בפניו על בחורה שהכיר: 'מדוע בין רבות נראה לעתים אחת ולה נהמה, לה נשתחווה, לה נתפלל (...) גם עתה אני חושב כי השאלה המינית והלא ידידותית היא שנגעה בך'".

טרומפלדור הפך למיתוס אחרי שיוחס לו המשפט "טוב למות בעד ארצנו", רגעים לפני שנהרג בקרב תל חי ב-1920. הוא היה בן 40 במותו ולמרות שהיה מאורס ומחוזר על ידי נשים, הוא לא התחתן ולא הקים מעולם משפחה.

"אנחנו יודעים שהיו נשים צעירות סביבו, אבל גם שם הוא לרוב מאוד שכלתני. כנראה שהמחויבות שלו, האידיאלים שלו, אולי הקשיים שנבעו מנכותו, מנעו ממנו להקים משפחה", מסכם פרופ' להד. "אנחנו לא באמת יודעים למה הוא לא מימש משפחה וזוגיות. באחד המכתבים שלו ניתן למצוא איזו שהיא פנטזיה אחת שהוא תיאר איך הוא יהיה בארץ ישראל באדמה משלו, עם המשפחה שלו ויביט בגאווה על שדותיו. אבל גם את זה הוא תיאר באופן רומנטי ולא מעשי".

לפניות לכתבת עדי חשמונאי: adihashmonai@walla.co.il