פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המציאות שתהלום בפרצופנו

      אחרי צפייה בסרט הגרמני "מבוך השקרים", אני מהרהר בתופעה האנושית שלא לעסוק במה שקרה בעבר. רק לפני פחות משנה הסתיים מבצע "צוק איתן". 67 חיילים וחמישה אזרחים נהרגו בצד שלנו. 2203 חללים בצד הפלסטיני, וכבר מכסה את כולנו שמיכת השכחה הגדולה

      רועה צאן ליד הריסות מבנים בעזה, ינואר 2015 (AP)
      (צילום: AP)

      בימים אלה, מוקרן ברחבי הארץ הסרט הגרמני "מבוך השקרים".

      הסרט מבוסס על שורה של אירועים אמיתים ועוסק באחד מ"משפטי אושוויץ" שנערכו בפרנקפורט, בגרמניה של תחילת שנות ה-60, והיו בעצם המקרה הראשון בו שפטו הגרמנים את המפקדים ואנשי האס אס הבולטים של מחנה המוות הארור בעצמם.

      בין חורף 1963 לקיץ 1965, כ–20 שנה אחרי שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, הגיעו לאולם גדול בעיריית פרנקפורט, שהועמד לרשות בית המשפט, 22 נאשמים ששירתו בתפקידים שונים במחנה, 210 ניצולים ששרדו אותו ו–20 אלף צופים גרמנים, ששמעו בפעם הראשונה על מה שהתחולל בין כתליו.

      זה היה המשפט הגדול ביותר שהתנהל בגרמניה עד היום, והמשפט החשוב ביותר שנוהל שם נגד נאצים לשעבר. אחריו כבר לא יכלו גרמנים מן היישוב לומר שאינם יודעים על אושוויץ או שלא שמעו על תאי הגזים.

      במרכז הסרט, עומדת דמותו של פריץ באואר, התובע הכללי של מדינת הסן.

      הוא נולד ב–1903 בשטוטגרט למשפחה יהודית?גרמנית. ב–1930 היה לשופט הצעיר ביותר בגרמניה. אחרי עליית הנאצים לשלטון נושל מעבודתו, נעצר ובהמשך נמלט מגרמניה. ב–1949 שב למולדתו ומונה לתובע כללי.

      במסגרת עבודתו כתובע, הוא חשף את אוזלת היד ואת הסלחנות שגילו גרמנים רבים בהתמודדות עם עברם הנאצי. הוא נתקל בטיוח, שקרים, התחמקות וחוסר רצון ויכולת לפעול נגד מי שהיו אחראים לפשע הגדול ביותר שבוצע נגד האנושות. לאלה היתוספו קשיים טכניים, כמו חוקי התיישנות וביורוקרטיה סבוכה שלא הקלה על מלאכתו.

      לספרי ההיסטוריה נכנס באואר גם כאיש שמסר ל"מוסד" הישראלי את המידע על כך שאדולף אייכמן חי בארגנטינה תחת שם בדוי, עוד בסוף שנות ה–50.

      במסגרת רשימה קצרה זו, לא אוכל לעסוק כמובן בערכו הקולנועי של הסרט, אבל נאמר רק שהוא לא חף מרגעים בעייתיים ואפילו מביכים, אבל אין ספק שחשיבות הנושאים ההיסטוריים שהוא מטפל בהם בדיוק רב, מחפה במידה רבה של הצלחה על כמה מהחלקים היותר חלשים, לפחות מבחינת דרך הטיפול האמנותית.

      אבל יותר מכל דוחקת בך הצפייה בסרט, לשוב ולהרהר במה שבעיני הוא תופעה אנושית רחבה יותר: הרצון המובן ואולי גם האנושי, לא לעסוק במה שקרה בעבר, הרחוק או הקרוב. העייפות הגדולה שמשתלטת על כל מי שנוגע בעניין. המשפטים האלה המוכרים שעולים מיד בהקשר הזה: עזוב. למה לך לעורר שדים מרבצם. למה לך לחטט בפצע ישן וכואב. זה עבר. זה נגמר. הראש כבר טרוד באלף עניינים אחרים.

      מבוך השקרים (יח"צ)
      מבוך השקרים

      ועכשיו מגיע הקטע הקשה: עכשיו בואו ננסה כולנו לקחת נשימה עמוקה וננסה לדלג על המהמורה הרגילה והמובנת שאומרת שאסור להשוות בין מה שקרה אז ובין מה שקורה היום וכו', וננסה להתבונן גם במציאות הקרובה הסובבת אותנו.
      רוצים דוגמה?

      הנה אחת למשל:

      רק לפני פחות משנה הסתיים כאן. מבצע "צוק איתן". 67 חיילים וחמישה אזרחים שנהרגו בצד שלנו. 2203 חללים בצד הפלסטיני. והנה תשעה חודשים אחרי, וכבר מכסה את כולנו שמיכת השכחה הגדולה. מה כבר קרה? למה התרחש כל מה שהתרחש?

      אז לפני שיבוא מי שיבוא ויגיד שאני מערבב שלא בצדק מין שאינו במינו, ראוי שנקדיש עוד שנייה לתופעה הזאת, שגורמת לנו לא להביט אף פעם נכוחה במה שמתרחש ממש בטווח נגיעה מאיתנו, או שאולי הרקטה שנפלה כאן אמש, תשוב ותזכיר לנו שכמו תמיד, כל מה שטרחנו להדחיק, סופו שישוב ויהלום בפראות בפרצופנו.


      לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.