רבים מהפלסטינים תושבי השטחים כבר אינם טורחים להתלונן במשטרת ישראל בעקבות אירועים שבהם אזרחים ישראלים פגעו בגופם או ברכושם. מדובר במשבר אמון חריף שהסיבות לו כוללות חשש מפני נקמת הרשויות הישראליות או הפוגעים עצמם, אך בעיקר ייאוש המבוסס על ידיעה כי נמוכים הסיכויים שתלונתם תסתיים במיצוי הדין עם הפוגעים. אפשר להבין אותם.
עבירות אידיאולוגיות שמבצעים אזרחים ישראלים בפלסטינים הן עניין שבשגרה בשטחים, וכוללות קשת רחבה של פגיעות ובהן מעשי אלימות, פגיעה ברכוש ובבעלי חיים וצורות שונות של השתלטות על אדמות פלסטיניות. בשטח קטן בו מצויים כוחות צבא גדולים ושב"כ ומשטרה, ישראל איננה מצליחה, או שמא אינה רוצה, לאכוף את החוק.
הנתונים מלמדים כי יש היגיון רב בבחירה לא להגיש תלונה במשטרה. תוצאות החקירות שמנהלת המשטרה בעקבות תלונות של פלסטינים שישראלים פגעו בהם או ברכושם, מניבות מעט מאד כתבי אישום (92% מהן נסגרות - על פי נתוני ארגון "יש דין" המבוססים על כאלף תיקי חקירה). רוב החקירות (כ-85%) נסגרות בנסיבות שמעידות על כישלון חוקרי המשטרה לאתר חשודים או לאסוף די ראיות כדי להגיש כתב אישום נגד חשודים.
גם מעט התיקים שבהם מחליטים גורמי החקירה והתביעה להגיש כתב אישום לרוב אינם מסתיימים במיצוי הדין עם הנאשמים. כרבע מההליכים מבוטלים או מושהים (לעיתים קרובות בשל אי התייצבות הנאשם לדיונים), וכרבע נוסף מסתיימים לבסוף בקביעת אשמתו של הנאשם אך ללא הרשעתו. בסופו של דבר, רק כשליש מההליכים מסתיימים בהרשעה מלאה או חלקית.
כל הנתונים האלה מסתכמים לבסוף לנתון המדאיג שלפיו, הסיכוי שתלונה שהגיש פלסטיני במשטרה תסתיים בסופו של דבר בהרשעתו של האדם שפגע בו הוא רק 1.9%.
ההצהרות על מחויבות למיגור תופעת העבריינות האידיאולוגית (הידועה גם בשם "פשיעה לאומנית" - כך מכנים אותה גורמי אכיפת החוק) אינן מקבלות ביטוי ממשי בשטח. הפער הבלתי נתפס בין ההצהרות למציאות נחשף במלוא העצמה בעת עיון בתיקי חקירות שניהלה המשטרה בעקבות תלונות של פלסטינים. מדובר בתיקי חקירה דלים, שרבים מהם מתאפיינים ברשלנות ובאי-עשייה. חקירות שבהן פעולות חקירה בסיסיות ומתבקשות פשוט לא מבוצעות, כמו הגעה לזירת אירוע במהירות סבירה וסריקתה בחיפוש אחר רמזים שיובילו לאיתור העבריינים וראיות שיקשרו אותם למעשה, איתור עדי ראייה, התחקות אחר קצות חוט שיובילו לחשודים, זימון חשודים לחקירה, בדיקת טענות אליבי ועוד. כאמור, מחדלי החקירה מצטברים לתוצאות העצובות של סגירת תיקים ללא העמדה לדין, ובמקרים המעטים שבהם מוגשים כתבי אישום, רבים מהם חלשים מכדי להביא להרשעות מלאות.
במקום פעולות החקירה הפשוטות הללו, שלו היו נעשות במידה סבירה של מקצועיות ודבקות במטרה ודאי היו מניבות אחוז משמעותי יותר של כתבי אישום, העמדה לדין והרשעות, מצאו גורמי האכיפה מפלט בשימוש נרחב בצווי הרחקה מנהליים נגד ישראלים. כך, ללא צורך בתשתית ראיות, מסמנים גורמי האכיפה מתנחלים "בעייתיים" ובאמצעות צו מנהלי הם מרחיקים אותם מהשטחים או מגבילים את חופש התנועה שלהם. הוצאת הצווים מפקידה בידי גורמי האכיפה ובראשם אלוף פיקוד המרכז החותם על הצווים סמכות להפעיל אמצעי רב-עוצמה באופן כמעט שרירותי. השימוש הנרחב בכלי זה הפך לאמצעי העוקף את ההליך הפלילי שבו נקבע רף של חובת הוכחה המוטלת על גורמי החקירה והתביעה, הנדרשים לשכנע את בית המשפט באשמתו של אדם ושבו עומדת לנאשם הזכות לדעת במה הוא נאשם ולהתגונן מפני האישומים. משום כך השימוש בצווים מנהליים אינו עולה בקנה אחד עם שלטון החוק במדינה דמוקרטית.
הפנייה לשימוש בצווים המנהליים הוא ביטוי מובהק לפשיטת הרגל של שלטון החוק בשטחים. היעדר מערכת מבוססת של אכיפת חוק הכוללת בין היתר מערך חקירות ראוי, מידע מודיעיני אפקטיבי ונוכחות מוגברת באזורים מועדים לפורענות מוביל לשימוש בכלים לא דמוקרטיים, הפוגעים בזכויותיהם של מושאי הצווים ואינם מהווים הרתעה של ממש מפני ביצוע העבירות.
האדישות של החברה הישראלית לגורלה של האוכלוסייה הפלסטינית, הנתונה כבר 48 שנים תחת כיבוש צבאי, מאפשרת למקבלי ההחלטות להמשיך לפזר הצהרות חלולות ולדרגים המבצעים להתרשל בתפקידם. בהיעדר מנגנון ענישה והרתעה, העבריינים יודעים כי לא יבואו על עונשם ומבינים מכך כי המדינה מתירה להם, ואולי אף מעודדת אותם, להמשיך בשלהם כמעט באין מפריע.
בסופו של יום נותרים הפלסטינים תושבי השטחים חשופים לפורענות, ללא הגנה מצד מדינת ישראל שכיבושה המתמשך את הגדה המערבית מטיל עליה את החובה להבטיח את שלומם. ללא שינוי יסודי ועמוק במערכת אכיפת החוק בשטחים, חוסר האמון המוצדק שהם רוכשים לה ילך ויגבר ועמו תחלש המוטיבציה להגיש תלונות במשטרה. בסוף עוד יספרו לנו שהירידה במספר התלונות היא בזכות עבודתה הטובה של המשטרה.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.