פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אני כבר לא רוצה להיות מאושרת

      עד שהבנתי שמשפחה זה הדבר הכי חשוב בחיים לקחו לי את דולב שלי. ועכשיו השאיפה היחידה שלי היא סתם להיות שמחה. יש מי שיקרא לזה להתפשר. אני פשוט קוראת לזה להתבגר

      מיכל קסטן קידר (דרור עינב)
      התבגרתי. מיכל קסטן קידר (צילום: דרור עינב)

      התבגרתי.

      כשהייתי קטנה תכננתי לכבוש את העולם. לא מאוד שינה לי במה אכבוש אותו, אבל ידעתי שיועדתי לגדולות וכך תכננתי את חיי. ככה חינכו אותי. אמא שלי הייתה שאפתנית, שלא לומר לוחמנית, וניסתה תמיד לטעת בנו את הרצון להיות הכי מצליחים, בכל מה שנעשה. היא הייתה מההורים הפולניים הידועים. ציון של 97 במבחן מעולם לא סיפק אותה. גדלתי עם הידיעה שאני ילדה חכמה, מאוד, ולכן אני לא נמדדת בסרגלים הרגילים. אמא שלי רצתה לראות אותי מתאמצת, נלחמת, התוצאה לא סיפקה אותה. כמו המורות למתמטיקה, היא רצתה לראות את הדרך. ומבחינת ההורים שלי, דרך שלא רצופה מכשולים ומאבקים לא נחשבת, ומה שלא כואב לא נספר כעבודה.

      לימודי הבלט שלי חיזקו את האמונה הזאת. גם שם, אם הגוף לא כאב תוך כדי השיעור - והרבה אחריו, סימן שלא התאמצת. שם לראשונה הייתי באמת צריכה להתאמץ. בניגוד לבית הספר, שם השכל עזר לי להצליח תוך כדי מנוחה, הגוף שלי היה פחות מוצלח. וכדי לעשות משהו בבלט, הייתי צריכה להתאמץ, מאוד, וגם אז לא ממש הצלחתי. אבל לפחות עבדתי, וכאבתי - ובעיני החינוך שספגתי, זה היה לא פחות חשוב. בהתחלה אמא רצתה שאלמד משפטים, ואז ברור שאהיה עורכת דין גדולה וחשובה ואעבוד באו"ם במשהו שקשור להצלת העולם, אבל אני מרדתי ועברתי ללמוד קולנוע. ואמא, יאמר לזכותה, רק רצתה שאהיה מאושרת, והעבירה את הציפיות שלה לעולם הקולנוע. גם קולנוענית יכולה לכבוש את העולם.

      לכל הטורים של מיכל קסטן קידר

      מיכל קסטן קידר ובעלה דולב קידר (באדיבות המצולמים , מהאלבום המשפחתי)
      הוא תמיד ידע לאהוב את מה שהוא עושה. עם דולב (צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

      עם חינוך כזה קשה לא להיות מתוסכל. כל סרט, לא משנה אם היה מוצלח ואיכותי בעיני, לעולם לא ייחשב הצלחה אם לא הגיע לכל הפסטיבלים בעולם, דבר שלא השגתי. אמא שלי רצתה שאסע לניו יורק, כי אם עושים משהו צריך לעשות אותו הכי טוב, וניו יורק זה המרכז ושם צריך ללמוד ולעבוד. אבל לי היה חבר בצבא ולא רציתי לעזוב אותו ולנסוע. עשיתי כאן סרט יפה מאוד, אבל הוא לא הפך למפורסם. ניסיתי להסתפק בכך שהוא באמת היה סרט מאוד יפה, ואפילו היה בפסטיבל "דוק אביב" (מחוץ לתחרות אמנם, אבל לפעמים הצלחתי להדחיק את הפרט השולי הזה), ואז התחתנתי, וילדתי, ואז אמא שלי חלתה.

      אמא שלי, הגדולה, האמיצה, הכול יכולה, מצאה את עצמה שוכבת במיטה מחוברת למכשירים, בלי יכולת לזוז או לדבר. אמא, שתמיד היה לה מה להגיד על הכול, לא יכלה לבקש שיגרדו לה באף. ואני באמת רציתי לעשות את הסרט הבא, הסרט שיקפיץ אותי לתודעה ויעלה אותי כיתה, בדרך לכיבוש עולם הקולנוע, או לפחות הקולנוע הישראלי, אבל מה לעשות שהלב שלי היה עסוק. יצירה זה לא כמו עבודה. לא מספיק שיש לך זמן, אתה צריך לא רק ראש פנוי, אלא לב פנוי. והלב שלי היה עסוק. בשביל לעשות סרט דוקומנטרי, צריך להתאהב בדמויות שלך, לחיות את החיים שלהן במשך שנתיים, לדאוג להן כאילו הן הילדים שלך. ואותי עניינה רק אמא שלי, וקצת התינוקת החדשה שלי, ונשאר לי עוד טיפה מקום בלב לעצמי, אבל ממש טיפה. ולדמויות חדשות, שעדיין לא הכרתי, באמת שלא נשאר לי מקום. לא בראש ולא בלב.

      חברים ניסו לשדך לי רעיונות וסיפורים, וכל פעם עשיתי כאילו תחקיר, כאילו בדקתי את הנושא, אבל לא היה באמת סיכוי שמשהו יעניין אותי מספיק. כי האישה שהייתה כל העולם שלי, האישה החזקה והכול יכולה, הגיבורה שלי, שכבה ללא תזוזה במיטה, מחוברת למכונה שנשמה במקומה, ושום דבר אחר לא העסיק אותי. וכל הזמן הזה ידעתי שהיא רוצה שאתקדם, שאמשיך במסע הכיבוש שתכננה לי, אבל לא יכולתי, כי הייתי איתה.

      על גאווה ותסכול

      וכל הזמן הזה דולב עלה והצליח, ולא הצלחתי שלא לקנא. קנאה טובה, כי מאד תמכתי והייתי הכי גאה בעולם בהצלחות שלו. גם ההצלחה שלו לא באמת הייתה על חשבוני. גם אם היה שומר על הילדים כל יום אני לא הייתי מצליחה לעשות סרטים. מקסימום להיות עורכת דין, ואת זה לא רציתי. אז הייתי גאה בו, מאוד, אבל גם הייתי מתוסכלת. ובכל פעם שהיה מתקיים עוד פסטיבל סרטים בתל אביב בלי סרט חדש שלי רציתי לצעוק שכולם ידעו. ידעו שלא עשיתי סרט כי הלב שלי עסוק, לא כי אני עצלנית. וחוץ מאמא, החיים שלי באמת היו יפים. בית נחמד, ילדים מתוקים, הגבר הכי מוצלח ומצחיק ורגיש ואוהב, אבל היה לי קשה ליהנות מזה, כי אני נועדתי ליותר. לימדו אותי לשאוף למעלה, ושום דבר פחות מזה לא סיפק אותי.

      דולב שלי. כמו את שאר הפגמים שלי, גם את זה הוא הצליח לשנות. לאט אמנם, אבל בסוף הצליח. הוא תמיד ידע לאהוב את מה שהוא עושה. גם אם זה מקום שבהתחלה הוא לא רצה או תכנן להיות בו. כשאמא שלי עוד יכלה לדבר אבל כבר הייתה חולה, דיברתי איתה על התסכול המובנה באופי שהורישה לי. אני טענתי שאפשר לשאוף ליותר בלי להיות מתוסכל מהמקום הנוכחי שלך. היא טענה שלא. שאין דבר כזה. ואז נתתי את דולב כדוגמה והיא השתתקה. כי צדקתי. כי דולב תמיד שמח ממה שהוא עשה, ודאג להפוך כל תפקיד, גם אם לא תכנן אותו, לתפקיד מעולה ומעניין וחשוב. ואף פעם לא חשב יותר מתפקיד אחד קדימה. אולי כי ידע מספיק עמוק בפנים שהוא שווה, שהוא מוצלח ומצוין ושהוא באמת יגיע לגדולות ויכבוש את העולם. והוא היה כובש את העולם, לפחות את ישראל.

      מיכל קסטן קידר בעצרת להחלפת השלטון בכיכר רבין, 7 במרץ 2015 (ראובן קסטרו)
      לימדו אותי לשאוף למעלה, ושום דבר פחות מזה לא סיפק אותי. מיכל קסטן קידר (צילום: ראובן קסטרו)

      כולם ידעו שדולב קידר יהיה מח"ט גבעתי, ושהוא יגיע להיות אלוף. ובגלל זה כולם היו כל כך המומים שהוא נהרג. כי דולב הוא מסוג הקצינים שמגיעים להתמודד על תפקיד הרמטכ"ל, לא מאלה נהרגים בתפקיד המג"ד. ועכשיו, במותו, הוא הצליח לשנות אותי לגמרי. כי עכשיו, השאיפה היחידה שלי מהחיים היא להיות שמחה. אפילו לא מאושרת, את זה כבר היה לי. וזה לא פייר, כי לקח לי שנים להבין שזה הדבר החשוב היחיד. לא לכבוש שום דבר חוץ מאת האופי המחורבן שלי, זה שלא איפשר לי להיות מאושרת. ורק בשנה האחרונה לפני שנהרג הצלחתי סופסוף להיות מאושרת ממה שיש לי. להבין שזה כל מה שהייתי צריכה: בית, ילדים מקסימים, גבר מהחלומות. ורק אחרי שהבנתי את זה הצלחתי לחזור לעשות סרט חדש. כי כבר לא רציתי שזה יהיה סרט שיקפיץ אותי לעולם, סתם סרט שיהיה לי כיף ומעניין ומרגש לעשות.

      כי בחיים האמיתיים כבר הצלחתי – הקמתי משפחה שכיף לי איתה וממנה. ואני יודעת שלאמא שלי, האמא של פעם, של לפני המחלה, זה היה נשמע כמו התפשרות. להתפשר על בינוניות. אבל אני חושבת שזה פשוט להתבגר. להבין שלא צריך הרבה כדי להיות מאושר. הבעיה היא שעד שהבנתי שזה הדבר היחיד שבאמת חשוב – בקושי הספקתי ליהנות ממנו, ואז זה נגמר. לקחו לי את דולב שלי. ועכשיו, באמת שהשאיפה היחידה שלי בחיים היא אפילו לא להיות מאושרת. סתם שמחה. ויש מי שיקרא לזה להתפשר. אני פשוט קוראת לזה להתבגר.

      סגן-אלוף דולב קידר, בעלה של מיכל, נהרג במהלך מבצע "צוק איתן"