"הנשירה הסמויה" של יוצאי קהילת אתיופיה ממערכת החינוך

משה ביינסאי, מוזיקאי צעיר בן העדה האתיופית, הבין רק כמה שנים לאחר שפרש מהלימודים בכיתה י' את הפוטנציאל הגלום בו. היום הוא מצטער על כך, אולם סיפורו אינו יוצא דופן – רבים מבני הקהילה נשרו מהמערכת לאורך השנים ורבים אחרים שנשארו בה, עשו זאת רק על הנייר.

"בפנימייה אף אחד לא תפס אותנו כדי שנלמד, ובבית ההורים חשבו שאנחנו בידיים טובות. זה לא שוויתרו עלי אלא פשוט לא שמו עלי", סיפר ביינסאי. "מורה שמגיע מלכתחילה לכיתה שלו מתוך הנחה שאלו תלמידים טיפשים (תלמידים ממוצא אתיופי - ר"ב), הוא מורה שמחמם את הכיסא והולך הביתה. בינתיים התקציבים זורמים לפנימייה והיא עסוקה בקליטת עוד ועוד אתיופים, אבל היא שמה אותם בכיתה אחת ששם מלמדים שם כלום. לאף אחד לא אכפת", שחזר בכאב. "ישבתי וחשבתי על איך יכול להיות שבנאדם כמוני תקוע כל כך מאחור. יכולתי להתקדם ולעשות הרבה דברים. עכשיו יש לי שגיאות כתיב נוראיות. אפילו בפייסבוק אני מתבייש להגיב ולכתוב פוסטים".

הוא סיפר כי בחטיבת הביניים שבה הוא היה מוקף במורים טובים שהשקיעו בו ולימדו אותו, אך הדבר השתנה כאשר הגיע לתיכון במרכז הארץ בתנאי פנימייה. שם, לדבריו, הוא שרד בקושי חצי שנת לימודים, פרש מהמערכת. איש לא סייע לו להשתלב במערכת אחרת. "אהבתי ספרות, אמנות, תורה וגם אנגלית, אבל כשהגעתי לשם התחילו לריב איתי תלמידים. בהתחלה לא הבנתי מה רוצים ממני", הסביר ביינסאי. "גרמו לי ללכת מכות עם כולם. הבנתי שככל שאני מנצח, אני יותר מקובל. ככה הפכתי לילד אלים, כשהמורים היו רואים את המכות האלו ושתקו. זאת מערכת שלא האמינה בי, אך גם אני לא האמנתי בי. איך שלא תסכלי על זה – שבעה מחבריי, שבוע אחרי שבוע, נשרו מהלימודים. כל אחד למד במקומות אחרים. כולם מצאו את עצמם ברחובות וזה עולם שמתחיל לדרדר אותך ואתה קורבן של התרבות הזאת".

ביינסאי הוא חלק מתופעה שנקראת "נשירה סמויה". התופעה מתייחסת לתלמידים שנושרים מהמערכת ולתלמידים ש"נוכחים-נפקדים" ממנה - אלו הרשומים במערכת החינוך בכיתות מסודרות, אך לאיש לא אכפת אם הם מחסירים ימי לימודים רבים, לא ניגשים לבחינות ולא לוקחים חלק במטלות. לפני חודשיים ערכו הדוקטורנטית בת העדה האתיופית, ווביט וורקו מנגסטו, בליווי פרופ' גבי הורנצ'יק, מומחה לזהות והסתגלות מהגרים מבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, מחקר שבדק לראשונה היבטים המנבאים על נשירה סמויה בקרב תלמידים ממוצא אתיופי. מהמחקר עולה כי אחוזי הנשירה של בני הנוער ממוצא אתיופי גבוהים משמעותית משל תלמידים שאינם ממוצא אתיופי.

לפי נתוני משרד החינוך, בשנת 2013 למדו במערכת החינוך בישראל 43,727 ילדים ובני נוער ממוצא אתיופי, מהם 14,087 ילידי אתיופיה, והשאר – ילידי ישראל. 917 מהם לומדים בחינוך המיוחד, 3,087 – בחינוך ההתיישבותי, ו-579 אינם משובצים ומטופלים ביחידות לקידום נוער. ב-2010 למדו בכיתות י"ב 2,230 תלמידים ממוצא אתיופים, רובם (85%) ניגשו לבחינות הבגרות, אך רק 36% עמדו בדרישות והיו זכאים לתעודת בגרות. זאת בהשוואה ל-54% זכאות לתעודה מכלל תלמידי כיתות י"ב בחינוך היהודי. בשנים האחרונות יש עלייה קלה בנתוני הזכאות לתעודת בגרות של יוצאי אתיופיה, אולם יש עדיין מקום לשיפור, בעיקר באיכות התעודה. את הנשירה הסמויה ממערכת החינוך קשה לאמוד במספרים, מאחר שאלו תלמידים שחלקם עדיין רשומים במערכת החינוך.

מנגסטו והורנצי'ק טענו במחקרם כי הסיבות לנשירה הסמויה נובעות מפערים תרבותיים-חברתיים של עולים חדשים - משברי הגירה, קשיי שפה של ההורים, פגיעה במבנה התא המשפחתי ובמבנה הקהילתי והיחלשות הסמכות הדומיננטית של הוריהם בהשוואה למקובל בארץ מוצאם. ילדים רבים נשלחו לפנימיות והדבר גרם לשתי תופעות שליליות - ניתוק מפיקוח ההורים ומפגש עם נוער ישראלי שהגיע לפנימיות כתוצאה מבעיות בלימודים, בעיות משפחתיות או מצב כלכלי קשה. ההתחברות של העולים לנוער שוליים תרמה ללמידה של נורמות התנהגותיות סוטות ואף עברייניות. הם עוברים משברי זהות והשתייכות שמובילים לשנאה עצמית ובלבול גדול. ואולם, המחקר מעיד כי יותר מכל הסיבות הללו, תחושת האפליה כלפיהם, הן ברמה האישית והן ברמה הקבוצתית, היא הגורם הדומיננטי ביותר בנשירת התלמידים ממוצא אתיופי.

374 בני נוער ישראלים ממוצא אתיופי בגילים 15-14 השתתפו במחקר. 30 בני נוער בני הקהילה האתיופית מתוכם עברו ראיונות אישיים, בהם חלקו כולם את תחושת האפליה הקשה שהובילה לנשירתם הסמויה. צלאצאו, אחד מהתלמידים שהוזכר במחקר, סיפר: "לא הרגשתי אפליה כלפיי כי אני אתיופי, אבל קיימת אפליה כלפי תלמידים יוצאי אתיופיה. חברים שלי סיפרו לי שהיא (המורה) תמיד צועקת עליהם. היא תמיד צועקת על תלמידים יוצאי אתיופיה". לדבריו, "דיברנו פעם בכיתה על המקצועות שרוצים ללמוד בעתיד. אני אמרתי להם שאני רוצה להיות רופא. כולם שאלו: 'האם בכלל יש אתיופים רופאים?' אמרתי להם שאחי לומד רפואה, אבל אף אחד לא האמין, כולל המורה".

ירוסלם, שהשתתפה גם היא במחקר, הזכירה אפליה שחוותה על רקע קבוצתי: "המורים והתלמידים חושבים שתלמידים אתיופים פחות מסוגלים להצליח בלימודים ובכלל. הם אומרים שכל האתיופים עובדים בניקיון. הם לא חושבים שהם יכולים לעבוד במשהו אחר". תמסגן, תלמיד נוסף שלקח חלק במחקר, סיפר: "אני לא מכין שיעורים, לא מגיע בזמן וגם כשאני מגיע, אני לא עושה כלום. מבחינתי, כל עוד אני הולך לבית הספר זה בסדר גמור. לגבי הצלחה או לא, אני לא עסוק כרגע בזה". דמבל, תלמידה אחרת, התייחסה לנושא והסבירה כי היא לרוב לא מכינה את שיעורי הבית שלה. "אני לא רואה בזה חשיבות. אין לי כוח, יש כמה מקצועות שקשה".

מרכיב נוסף שנבחן הוא "תמיכה מהסביבה". מהמחקר עלה כי הנושרים הסמויים זוכים לעידוד רב יחסית מצד ההורים, לצד היעדר תמיכה מהמורים. לדברי פרופ' הורנצ'יק, מדובר בתגלית של ממש. "זה פותח לנו את העיניים. העובדה שהנערים הללו נושרים ממערכת הלימודים משום שהם חושבים שהמורים שלהם לא תומכים בהם, עונה על שאלות שמעסיקות את מערכת החינוך ממזמן", אמר. הוא הדגיש כי זהו כישלון מהדהד למרות תכניות לימוד ייחודיות רבות לבני הקהילה האתיופית במרוץ השנים. "אי אפשר להאשים בחוסר תשומת לב את משרד החינוך. הבעיה היא חברתית. גם אם אתה מנסה לעשות התערבויות, אבל יש אפליה חברתית כה חזקה, זה לא יעזור", הדגיש.

ווביט, המשמשת גם מפקחת על נוער בסיכון ממוצא אתיופי במשרד החינוך ב-15 שנה האחרונות, הוסיפה: "יש צורך בעבודה הוליסטית עם ההורים, עם המורים ועם בני הנוער עצמם. ברור שזה לא הדבר היחיד, אבל זה אחד הגורמים לנשירה. אני בעצמי חוויתי אפליה, אבל לי היו כלים להתמודד עם זה, אחרת לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי". לדבריה, "אני רואה את הקושי של בני הנוער האלו. מדור לדור גוברת הציפייה שלהם להשתלבות מיטבית יותר, אך במקום זאת יש יותר נוטשים, יותר בני נוער בכלא. להורים מאד אכפת. צריך לזכור שההורים נמצאים בהישרדות יומיומית. ההורים עובדים קשה כדי להביא פרנסה הביתה, אך הרבה פעמים הם לא יודעים מה האחריות שלהם. הם היו ילדים לעולים חדשים ונקלטו ככה".

לפניות לכתבת רויטל בלומנפלד: revital.blumenfeld@walla.com