קורות ימי קהילתי עד עלותי ארצה, מהווים את אחד הפלאים הגדולים של ההישרדות היהודית בגולה. סיפורם של גולים שנותקו מירושלים ומכל קשר לעולם היהודי, עד כדי חשיבה תמימה שאנו היהודים האחרונים שנותרנו כשומרי הדת היהודית - תורת משה. במשך מעל 2000 שנים, נאבקה קהילתי בכל כוחה בכוחות על טבעיים לשמור את מסורת ישראל. לעיתים קרובות היינו מושא לאמצעי דיכוי מעצם היותנו ישראלים.
העם היהודי חוזר מהפזורה מכל ארבע קצוות תבל. ברי לכולנו שאף קבוצה בישראל לא תוכל להישאר אדישה לאירוע ההיסטורי הזה. דומה שכולם מוכרחים לבצע שינויים, אי אפשר להישאר אדישים לנוכח נס קיבוץ הגלויות. אבל, לצערי יש כאלה שמתקשים לראות את גודל הנס. יושבים בציון וחולמים על גליציה.
מאמרו של הרב הלברטל, הוא רק דוגמא לאנשים שעדיין לא הפנימו את הנס המתרחש בתקופתנו. מר הלברטל מצדד בפוסקים, בעיקר אשכנזים, שבסופו של דבר זאת הייתה גם עמדתה של מועצת הרבנות הראשית שראתה אותנו עובדתית כצאצאי גרים, וזאת על סמך דעות החוקרים. הרב עובדיה יוסף יצא נגד עמדות הללו בתמיהה גדולה, כיצד הרבנים הללו שבהם מצדד מר הלברטל במאמרו, התעלמו מפסקיו של הרדב"ז והמהריק"ש וחכמי דורות האחרונים שכתבו שאנו יהודים משבט דן ללא ספק בלשונו של הרב עובדיה: "נוראות נפלאתי, מה ראו על ככה לדחות דברי גאוני עולם שקובעים בוודאות שאין ספק שהם משבט דן, מפני דבריהם של חוקרים שמטילים ספק ביהדותם ומי נדחה מפני מי, אתמהה?".
אז מי נדחה מפני מי? שכן לחכמים באתיופיה ובפולניה, היה לפניהם את אותו טקסט- התורה. הקייסים טוענים, לפיכך, מהן מקורות הסמכות שניתנו ליהדות ההגמונית הרבנית? מדוע הם הפכו לפרשנים המוסמכים של הטקסטים בעלי הסמכות? שכן אין כל רגע היסטורי שבו נמסרו הטקסטים לידיהם כפי שנמסרה התורה למשה; הם לא הוקדשו על ידי אלוהים כפי שהוקדשו הנביאים.
קהילתי טוענת שאם משה רבינו בכבודו ובעצמו נותן התורה היה מופיע לפני מר הלברטל אין לי ספק שמר הלברטל היה מבקש ממשה רבינו לעבור גיור לחומרה ומתאר לעצמי שהיה מצטט לו פוסקים המאששים את עמדתו ההלכתית. מנגד אין לי ספק שמשה רבינו לא היה מזהה את מר הלברטל כיהודי. שכן הלברטל עצמו מקיים מצוות שמשה לא הכיר, וחוץ מזה כבר אמר התנא רבי ישמעאל במסכת מסכת נגעים פרק ב משנה א שצבע העור של כל היהודים, לפחות במאה השנייה לספירה הוא: "ב??נ?י י?ש?ר?א?ל.. ה?ר?י ה?ן כ??א?ש??כ??רו?ע?, לא ש??חו?ר?ים, ו?לא ל?ב?נ?ים, א?ל??א ב??ינו?נ?י??ים".
מילותיו של מר הלברטל סוף כל סוף חושפות את התיאור של עצם המפגש, בין המוסד הדתי לקהילת ביתא ישראל, כולל בתוכו גם איתור של טיב הפער, בין שני המקומות. כל אחד מבני השיחה, לפיכך, מתקשה לזהות כיהודי את הזולת שעמו נפגש. יהודי אתיופיה הפנימו וקיבלו את העובדה בניגוד לעובדות ההיסטוריות שיש יהודים לבנים.
אבל ככל הנראה מר הלברטל אינו הפרטנר של הקהילה. אם זאת מר הלברטל הוא רק סימפטום של הבעיה, שורש הבעיה היא ברבנות הראשית שעדיין לא מצאה לכך פתרון הוליסטי. לכן על הרבנות הראשית לטפל בבעיה זאת. כן הייתי מצפה מהרבנות שבעקבות שיבת ציון וכינונה של מדינת ישראל, על הרבנים הממונים ברבנות הראשית לשוב ולהתייחס לסוגיות המרכזיות של הקיום הקולקטיבי האתגר העומד בפניהם, ועליהם לשרטט חזון רוחני ההולם את המציאות החברתית הדתית החדשה, כדי שלא יקומו עוד אנשים כמו הלברטל. אנשים כמוהו הם אינם רעים, כוונותיהם באמת רצויות, אבל על זה כבר אמרו חכמים בתלמוד "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה".
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.