מה הסיכוי של גלעד ארדן לחזור לממשלת נתניהו?

(השרים בצילום המסורתי בבית הנשיא, השבוע)

אם יש אירוע פוליטי בכהונתו הראשונה של נתניהו שהוא יעדיף לשכוח, מדובר בוועידת "ביתן 28" מנובמבר 1997. נתניהו ומנכ"ל משרדו דאז, אביגדור ליברמן, החליטו לבטל את הפריימריז ולשים את כוח לבחור את רשימת הליכוד לכנסת בידי מרכז המפלגה, שבו שלטו השניים. הרעיון היה פשוט: לדחוק לאחור אנשים שנתניהו לא רצה בהם, ולהביא לקדמת הבמה את אלה שנתניהו חפץ ביקרם. ההחלטה עברה, אבל דווקא בדיעבד הוטל עליה כתם גדול, כאשר דב גילהר חשף בערוץ 2 כי מתוך ביתן 28 בגני התערוכה נוהל מעקב, בין היתר באמצעות צלם, אחרי יריבי נתניהו באותה הוועידה. ב-2006 סגר נתניהו מעגל, כאשר החזיר את שיטת הפריימריז הנהוגה במפלגה עד היום. על האפשרות שבה יבחרו חברי המרכז את הרשימה, ואשר הסבה לליכוד נזק תדמיתי גדול בראשית שנות ה-2,000, הוא לא רוצה לשמוע יותר.

והנה, השבוע שוב קם הרעיון הזה לתחיה, כאשר נקבע כי הצעתו של ח"כ דודי אמסלם שלפיה חברי המרכז הם אלה שיבחרו את רשימת המפלגה לכנסת, תעלה להצבעה במרכז הליכוד ב-14 ביוני. אם יש משהו שמסעיר היום את הליכוד, זה הסיפור הזה. נדיר למצוא פעיל במפלגה שלא התבקש לחתום ביממה האחרונה על עצומה בעד או נגד הרעיון. בעיני שרי הליכוד, וכן בעיני נתניהו, מדובר בסדין אדום. המחשבה שסידור הרשימה יופקד בידי כמה אלפי אנשים, ובהם קבוצות מצביעים מאורגנות וכמה שמזוהות עם פייגלין - שבינתיים עזב את הליכוד - בוודאי מדירה שינה מעיניהם של מי שהתרגלו להיבחר בפריימריז פתוחים בראשות הרשימה.

מבחינת השרים, המחשבה שבתור חברי קואליציית 61 המרותקת למליאה הם ייצטרכו למצוא דרכים לחמוק מדי יום משם לסיורי שטח ולשמחות של חברי מרכז כדי לתחזק את הקשר עמם עד לבחירות הבאות, היא בעייתית בלשון המעטה. ההערכה היא כי נתניהו ייאלץ בסופו של דבר להציע פשרה. למשל, לתת לנציגי המחוזות להתמודד שוב במשבצת שלהם, דבר שישאיר את כולם מרוצים. בהיעדר הסכמות שכאלה, צפו למלחמת עולם במפלגת השלטון בחודש הקרוב.

בינתיים, דווקא בגזרה אחרת ומורכבת לא פחות מסתמן שנתניהו יכול לנשום לרווחה. אחרי נתק של חמישה ימים, הוא נפגש השבוע, פעמיים, עם גלעד ארדן. הפגישות נערכו בימים שני ורביעי במעונו של נתניהו בבלפור, והייתה בהן אווירה מועילה. חבר הכנסת שסיים את הפריימריז האחרונים במקום הראשון, נראה כעת הרבה יותר קרוב לכניסה לממשלה משהיה לפני שבוע. נראה שהדם הרע שזרם בתחילת השבוע בין השניים נרגע. את המילים החמות שפרסם נתניהו על ארדן בתום פגישתם, הוא לא אמר בכל השנתיים האחרונות.

תיק החוץ לא עומד על הפרק, ועושה רושם שכך גם התואר "משנה לראש הממשלה", שארדן ראה בו מאז ומעולם כיבוד חסר תוכן. מה שכן נמצא במוקד השיחות הם המשרד לביטחון הפנים והמשרד לעניינים אסטרטגיים, והשאלה היא שאלת הסמכויות והתקציבים. ארדן, שמילא את תפקידיו המיניסטריאליים הקודמים בהצלחה, לא ירצה לקחת על עצמו תיק שלא יעניק לו סיכויים להצליח. לכן, אם למחזר את הקלישאה מבחירות 2015, הדיון בין השניים הוא על "ארגז הכלים" שיקבל ארדן, ולא על עצם הרעיון שיתמנה לשר. נושא אחד שעליו שוחחו נתניהו וארדן הוא היקף הסמכויות שיהיו לשר לביטחון הפנים בנושא המשטרה, ונושא אחר הוא מה בדיוק יכלול המשרד לעניינים אסטרטגיים, שכיום אינו יותר מתואר מפוצץ אך נטול יכולות ביצוע. מהסיבוב הקודם, שבו ארדן לקח על עצמו את תיק הגנת העורף והחזיר אותו כעבור שנה עם המלצה לפרק את המשרד, ניתן להניח שהוא למד לקח. הפעם הוא לא ייקח תואר שאין בו תוכן.

מי שהביט על מאורעות השבוע האחרון מהצד בהנאה מופגנת הוא השר לשעבר גדעון סער, הנפקד הכי נוכח במערכת הפוליטית, שחשבון הטוויטר שלו מספק מבט משועשע עד עוקצני לעבר תלאות נתניהו בדרך להרכבת הקואליציה. בשבוע שעבר, בעיצומה של השבעת הממשלה, ובזמן שכמה מחבריו התשושים התיישבו במליאת הכנסת לשמוע איזה תפקיד נתניהו מייעד להם, הוא העלה צילום מתוך הופעת האיחוד של פורטיסחרוף עם הכיתוב "זוהי שקיעתה של הזריחה".

השבוע, ביום ראשון, בחר נפתלי בנט לפרסם לעוקביו תמונה שצילם חבר מרכז ליכוד מחיפה, זאב זוננסון, ובה הוא נראה יושב עם סער ועם ארדן על הבמה באירועי יום ירושלים בכותל. בליכוד יש מי שקושרים בין התמונה, שבה נראים יחד שני יריבי נתניהו עם חבר הכנסת ארדן, ובין הזימון הבהול לפגישה שהתקיימה ביום למחרת בין השניים. סער לא הסתפק רק בתמונות מרומזות, ואף תקף את נתניהו פעמיים. פעם אחת כשביקר את היעדר הבנייה בירושלים, ובפעם השנייה כאשר יצא נגד ההפרדה בתחבורה הציבורית בשטחים, ששר הביטחון יעלון היה זה שקידם אותה, אולם מיותר לציין שהוא לא היה הכתובת הבלעדית לביקורת של סער. אם לשפוט לפי אירועי השבוע האחרון, שר הפנים לשעבר, שסומן כיריבו העיקרי של נתניהו בקרב על הנהגת המפלגה, אינו מתכוון לתת לשום טעות של נתניהו לחמוק ממנו.

במחנה הציוני, כרגיל, שמח. הפעם זה בגלל שידור הסרט "הרצוג" בערוץ 10, שחילץ השבוע קשת של תגובות מחברי הכנסת של המפלגה - החל מ"זה מוציא אותו אנושי ואותנטי" ועד "זה גמר לו את הקריירה" - אבל גם בגלל פסקה, לכאורה לא חשובה במיוחד, שכתבה בשבוע שעבר ח"כ שלי יחימוביץ' לתומכיה. יושבת הראש לשעבר ביקשה לשרטט את גבולות ההסכמה וההתנגדות של האופוזיציה לממשלה, וציינה כי בנושאים חברתיים וכלכליים, כמו ביטוח סיעוד ממלכתי או רפורמות כלכליות אחריות שיביאו כחלון, ליצמן ודרעי, האופוזיציה צריכה להתייצב ולתמוך בממשלה.

במפלגה ראו בפסקה הזו, מטבע הדברים, קריאת תיגר על מנהיגותו של הרצוג. ואולם, האמת היא שמדובר בשבר עמוק הרבה יותר מעקיצה כלפי יו"ר המפלגה. הגוף הפיקטיבי המתקרא "המחנה הציוני" מכיל בתוכו למעשה שני מחנות. את המחנה הציוני מובילים הרצוג ולבני, וחברים בו גם איתן כבל, אראל מרגלית וחברי כנסת אחרים. את המחנה החברתי מובילים יחימוביץ' ועמיר פרץ, וחברים בו חברי כנסת נוספים, שהקולני והבולט שבהם הוא איציק שמולי. לא מדובר פה בהכרח בעניין פרסונלי אלא בעניין של השקפת עולם.

על הנייר, הגוף הזה יכול להישאר מאוחד עוד זמן רב, בוודאי לאור מספר המנדטים המכובד שהניב בבחירות האחרונות והעובדה שהבחירות הבאות אינן נראות באופק. אלא שמעשית, מדובר בגוף מפוצל. העימות לפני שבועיים בין לבני ליחימוביץ', הדרישה של שמולי ופרץ מהרצוג להתחייב לא להיכנס לממשלה, כל אלה הם רק פרומו למה שצפוי שם בחודשים הקרובים, כאשר ייקבעו פריימריז ועמיר פרץ יצטרך להחליט אם להישאר בתנועה או להתמודד על ראשות העבודה. כך או אחרת, הפריימריז הבאים לראשות המפלגה לא יהיו בין שני אנשים, אלא בין שני מחנות.