כך הצליח הרב לוינגר להגשים חלום ולבנות התנחלות בחברון

(האזינו לשיחת טלפון בין ראש הממשלה נתניהו לבנו של הרב לוינגר)

הציבור הישראלי הכיר את הרב משה לוינגר, שהלך לפני כשבוע לעולמו, בתור מייסד היישוב היהודי בחברון – אולם הדעות לגביו נחלקו בין מנהיג, לבין אדם משיחי וקיצוני. סיפור היישוב היהודי בחברון, שבמרכזו עמד לוינגר, אמנם מוכר וידוע ברבים, אך פחות מוכרת היא דרכו של לוינגר אל מול קובעי המדיניות בסוגיית ההתיישבות, שלא דמתה להתנהלות של ממשלות ישראל אל מול ההתנחלויות במקום. מסמכים רשמיים שליוו את התפתחות היישוב היהודי ומצויים בארכיון צה"ל, שופכים אור על ההתנהלות המיוחדת של לוינגר אל מול הגורמים.

חידוש ההתיישבות בחברון החל בליל הסדר של שנת 1968, אז, כמה מתנחלים בודדים ובראשם לוינגר, שכרו את מלון "פארק" בחברון, ושהו בו בכל ימי החג. בסיומם, עדכנו המתנחלים את השלטונות כי אין בכוונתם לעזוב, ולאחר שהייה של כחודש בבית המלון, הועברו המתנחלים לבניין ממשל חברון. הרקע למעשה היה, בין השאר, המתיחות הגוברת בין המתנחלים לבין תושבי חברון הפלסטינים.

כבר מאז, המתנחלים הפגינו ביטחון עז בדרכם ובזכותם להתיישב בחברון. בין המסמכים המדוברים ניתן למצוא את פניותיו של לוינגר לגורמים הרלוונטיים על מנת לקדם את ההתיישבות – מחד, הוא ואנשיו פנו לגורמים הצבאיים ואל ראשי חברון הפלסטינית בכבוד רב, אך מאידך, הבהירו את עמדתם: הם כאן כדי להישאר, חברון היא יהודית.

חבריו ומוקירי זכרו של לוינגר זקפו לזכותו את יכולתו לחדור לליבם של מקבלי ההחלטות, גם אם בעיני הציבור היה נדמה כקיצוני ואולי אף משוגע. במסמכים משתקפת מערכת היחסים האמביוולנטית שלו עם גורמי הצבא, שר הביטחון משה דיין ואף תושבי חברון הפלסטינים.

"הוא ידע לזהות הזדמנויות מרחוק בסוגיות פוליטיות, אך גם הבין מה ניתן בכל סיטואציה", הסביר בני קצובר, שהיה מאנשי הקבוצה הראשונה שהגיעה לחברון. כך, לדוגמא, מעט לאחר שלווינגר ואנשיו הגיעו לחברון, פנה לוינגר לסגן-אלוף עופר בן דוד, שהיה מושל חברון, וביקש ממנו אישור להפוך כמה מבנים בעיר למקור תעסוקתם של אנשיו. הוא אמנם נענה בשלילה, אך עבור חבריו לצוות הוא נדמה כמי שיודע למתוח את הגבולות על מנת לקבל את דרישותיו ולהשיג התקדמות.

למרות הסירוב שקיבל ממושל חברון, הממשל הצבאי וגורמי השלטון היו, בהסתכלות רחבה, בעד שהותם של המתנחלים בחברון ובמקביל ניסו להימנע ממתיחויות מיותרות. על פי המסמכים, כבר בחודש יוני 1968 הוצגה תכנית שאושרה בחלקה על ידי צה"ל, להקמת ההתנחלות במקום. לגבי שאר חלקיה, ובהם מציאת מקורות פרנסה ותעסוקה למתנחלים באזור – צה"ל הותיר פתח למתנחלים וקבע כי הם יוכלו להעלות את בקשותיהם שוב בהמשך.

"בדיון הממשלה סוכם לאשר את קיומה של קבוצת המתיישבים הנוכחית, ולסייע להפעלתה של הישיבה התורנית במקום", נכתב במכתב מטעם המזכירות הצבאית ללוינגר. "אין בשלב זה כל סיכום לגבי הקמתו של יישוב קבע יהודי בחברון או בקרבתה. כל עוד לא יוחלט בעניין זה, אין מה לדבר על השקעות במפעלי תעשיה ומלאכה, או כל יתר ההצעות שהועלו במכתבם. המושל הצבאי יהא אחראי לסידורי הביטחון של המתיישבים היהודים והוא יקבע היכן יגורו ויחיו".

בסוף שנת 1970, הגיעו לוינגר יחד עם כמה נציגים למשרדו של הרמטכ"ל משה דיין על מנת לדון בסוגיית התפילה במערת המכפלה. בשנים שלפני כן, עלתה הסוגיה על הפרק וקצובר, שהיה אחד הנציגים באותה פגישה, טען כי לוינגר זיהה את ההזדמנות וידע כיצד לנהל את הדיון אל מול הדרגים הגבוהים.

"הרב לוינגר תמיד היה אומר בפגישות האלו דברי תורה, ואנחנו היינו קצרי רוח וחששנו שהשרים עימם נפגשנו רוצים לגשת ישר לעניין, אבל הוא התעקש ובסופו שלדבר הם העריכו וכיבדו אותו", סיפר קצובר. "לפני אותה פגישה הוא אמר לי להכין דבר תורה על מערת המכפלה. כששאלתי אותו למה ועל מה בדיוק, הוא אמר לי 'תמצא משהו', ולשמחתי עשיתי זאת. דיין תקף אותנו בנוגע לקיום בית כנסת ליד קברים – ולמזלי, היה לי, בזכות הרב לוינגר, מה לענות. הוא ידע לזהות הזדמנויות למרחוק".

ואכן, על פי מסמך הארכיון שמתעד את אותה פגישה, התנהל ויכוח בין הצדדים. הפגישה התנהלה כמה ימים לאחר שנשיא מצרים, עבד אל-נאצר, מת, וימים ספורים לפני ראש השנה – מועד לתפילה במערת המכפלה. "בשעה טובה ומוצלחת נאצר הלך לעולמו", אמר דיין בפתח הפגישה, על פי המסמך. "שעת ההלוויה נקבעה ליום חמישי בשעה 10:00 בבוקר. באותה שעה, בכל המסגדים, כולל המסגד בחברון, הם קוראים את כל הערבים לתפילה - כולל העם הערבי היושב בחברון", הסביר. לאחר מכן, לדבריו של דיין, יצאו הפלסטינים לצעדה ולפיכך לא יהיה ניתן לפתוח את המערה ליהודים. "לא כל יום נאצר מת, אני מקווה שגם לא כל יום נאצר נולד, אבל קרה ונאצר מת ונוצר לוח זמנים שכזה", הוסיף דיין.

לוינגר, מצדו, טען להתנהלות שקטה באופן יוצא דופן מטעם היהודים בתפילות במערה בימי שישי, גם כשהם רבים מהמתפללים המוסלמים. "התפללנו בחדר הקטן של אברהם ושרה, כאשר באותו זמן המוסלמים התפללו באולם הגדול, והם פתחו את המואזין בזמן התפילות שלהם, ואילו אנו נהגנו להתפלל בשקט למרות שאני חושב שבמספר המתפללים עלינו עליהם - אפילו ביום שישי", אמר לוינגר לדיין, בניסיון לשכנע אותו שיש לאפשר ליהודים להתפלל בראש השנה.

לאחר מכן, הוסיף לוינגר כי בראש השנה לא ניתן ליהודים לתקוע בשופר באולם יצחק שבמערה. למשמע הטענה, דיין הגיב מיד ותהה: "איפה כתוב שצריכים לתקוע בשופר על יד קברו של יצחק?". לוינגר לא נשאר חייב, וענה כי כאשר אדם מתפלל על קברי אבות, לתפילה יש כוונה גדולה יותר. "אם ליד קברות הכוונה יותר רבה, האם בדרך כלל נהגו ביהדות להקים בתי כנסת על קברות או על יד קברות?", השיב דיין.

בהמשך, טען לוינגר כי קיימת אפליה כלפי יהודים במערת המכפלה בזמן החגים. "אם מגיע חג שלהם, סוגרים בפנינו את הכניסה. אבל כאשר מגיע חג שלנו, לפחות בחדר מיוחד, אחרי שנוכחנו לדעת שמבחינה מעשית זה לא מפריע אחד לשני, גם את זה אין מרשים לנו", הלין. לבסוף, השניים סיכמו כי היהודים יחלו להתפלל מוקדם מאוד, וכך יסיימו לפני תפילת המוסלמים במקום.

חברו של לוינגר, נועם ארנון, הזכיר גם את שיפוץ בית הכנסת אברהם אבינו בחברון, וזקף זאת לזכותו של לוינגר. לדבריו, חורבות בית הכנסת היו מכוסות בדיר, ובסמוך להן הייתה מזבלה ומשתנה ציבורית.

"בסוף שנת 1975, יצאה משלחת בראשותו של הרב לוינגר לשר הביטחון שמעון פרס", הוא נזכר בפגישה, שבה גם הוא נכח. "הרב הסביר לפרס על חשיבות בית הכנסת וקדושתו. פרס עצר אותו, ואמר לו: 'מה אתה חושב, שאני גוי ולא יודע מה זה בית כנסת?'". זמן קצר לאחר מכן, קיבלו לוינגר ואנשיו את האישור לחפור באזור בית הכנסת ולנקות אותו. "כמה חודשים לאחר מכן כבר התפללנו במקום. לא שלא היו עוד מאבקים אחרי זה בנושא, אבל פריצת הדרך הגדולה והמשמעותית ביותר הייתה הפגישה עם פרס".

לדברי ארנון, ללוינגר הייתה יכולת לרתום לדרכו גם אנשים שלא האמינו בה. "הרבה מדברים על כך שלרב לוינגר היו קצוות חדים, אבל הוא גם ידע לשכנע באופן אמיתי אנשים שלא היו בדעה שלו ובסופו של דבר הם התחברו לאמת שהוא שידר", אמר.

הסכם חברון היה אירוע שלוינגר התנגד לו נחרצות, אולם חתימתו הייתה עבור חלק מהמתנחלים, נקודת אור. לדבריו של ארנון, פריסת צה"ל מחדש בעיר, ובמסגרתה הכרה ביישוב היהודי בה, הסתברה להיות דבר חיובי. "התנגדנו, וגם הרב התנגד נחרצות להסכם, כי זיהנו את הבעיות והסכנות הקשות שבתוכו", אמר. "למרות זאת, לאחר שההסכם נחתם, התחילה לחלחל בנו ההבנה כי יש בו גם דבר חיובי שלא קיים בשום מקום אחר ביהודה ושומרון - על פי ההסכם שחתמו עליו ארצות הברית, ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית, חברון הפכה להיות נקודה יהודית המוכרת מבחינה בינלאומית על המפה. גם פה, העוצמה של לוינגר פעלה בנושא. יש לו מקום היסטורי ונצחי בחברון ובארץ ישראל".

לטענתו של ארנון, מעבר לאמונתו החזקה של הרב, הוא הצליח להכיל את המציאות הישראלית המורכבת על רבדיה הקשים – דבר שבא לידי ביטוי גם בתקופת ההתנתקות בשנת 2005. "לאחר ההתנתקות, היו אנשים שנוצר אצלם משבר אמון מאוד גדול עם הממשלה ועם הצבא", סיפר. "התחילו תופעות שבהן אמרו שלא צריך את צה"ל בחברון, והפסיקו לומר תפילה לשלום המדינה או לחיילי צה"ל".

ארנון סיפר כי הרב התנגד נחרצות להתנהגות מהסוג הזה. "באחד המקרים שבהם לא אמרו תפילה לשלום המדינה ולחיילי צה"ל, הרב דפק על השולחן ואמר: 'תבינו - בלי צה"ל לא נוכל להיות פה חמש דקות'. הוא הבין את המורכבות הזאת למרות הביקורת הקשה על התנהלות הממשלה בנושא. בנוסף, הוא מיד פעל והשפיע כדי שנמשיך להתפתח ולהתקדם במפעל ההתיישבות בחברון ובשאר יהודה ושומרון, למרות המצב".

לדברי המספידים בהלווייתו של לוינגר השבוע, היכולת שלו להמשיך ולקדם את מפעל ההתנחלויות הייתה טמונה דווקא בדמותו המכילה והמורכבת. לדבריהם, הייתה זו אידאולוגיה ברורה ואמונה מוחלטת בה, לצד הבנת המציאות והיכולת לקבל אותה ולפעול בהתאם לה.

(עדכון ראשון: 21:04)