השבוע גנבתי את המקום של דולב בארון. המקום הטוב, לא זה שקשה להגיע אליו בגלל המיטה. כשקנינו את הארון החדש שלנו, לפני עשר שנים, הייתי חמודה ונדיבה ותרמתי לדולב את הצד הטוב. דווקא מכיוון שהוא בקושי השתמש בארון, תרמתי לו את שני הצדדים שקרובים לדלת, כדי שיהיה לו נוח ויתפנק כשהוא סופסוף מגיע הביתה. אחרי שנה הארון התחיל לקרטע קצת. הדלת של הצד של דולב חרקה בכל פעם כשפתחו או סגרו אותה. אבל אהבתי את החריקה הזאת. בכל פעם ששמעתי אותה ידעתי שהוא בבית, ונרגעתי. מאז הקיץ הדלת כמעט שלא חורקת. כל הבגדים נשארו כמו שהם בארון.
והנה שוב הגיע הקיץ, והבגדים הקצרים מחכים לו. מדי פעם אני פותחת את הארון החורק כדי להכניס עוד בגדים שמצאתי בארגזים שלו או לגנוב לו גופייה ישנה כדי לישון איתה בלילה. אבל השבוע גנבתי את הצד שלו. לא את כולו, רק את החלק של התלייה. כי התלייה שלי הייתה תמיד כל כך צמודה למיטה שאי אפשר להגיע אליה. ועכשיו קניתי הרבה שמלות שחורות ורציתי לתלות אותן. אז עצמתי עיניים, הוצאתי את כל מדי הא' המגוהצים שתלויים יפה, והעברתי אותם לצד שלי. את השמלות השחורות העברתי לצד שלו. נשמתי עמוק והעברתי את שמלת החתונה שלי, שארוזה יפה בניילונים, לצד הגרוע, יחד עם המדים המיותמים.
לכל הטורים של מיכל קסטן קידר
למאיה הורידו סופסוף את הגבס, ואני מקווה שהפעם זה לתמיד. או לפחות ליותר משבועיים. אמרתי לה שאני לא מוכנה יותר ללכת לאורטופדים. ביום רביעי היא שוב לא הלכה לבית הספר כי שוב לא הרגישה טוב, ואני החלטתי לקחת אותה איתי לסיבוב קניות ב"איקאה", ולנצל את הזמן שלנו באוטו כדי לדבר איתה. פעם ראשונה כמעט מאז הקיץ שאני נזכרת שהיא ילדה, ושצריך לדבר איתה כמו עם ילדה. וזה אפילו לא היה רעיון שלי, אלא של הפסיכולוגית שלי.
אמרתי לה שכשהלב כואב וחולה הוא מעביר את זה גם לגוף, ובגלל זה מאז הקיץ כולנו מרגישים לא טוב וכל הזמן חולים. ואולי הלב שלה לא מצליח להסביר לי ולכל העולם כמה כואב לו ואיך הוא נשבר, אבל הוא רוצה שכולם ידעו. אז הוא החליט שכדי שכולם ידעו הוא צריך לשבור איברים שגם אנשים אחרים רואים, כמו את הרגל, ואז את היד - ואז שוב את הרגל. ושיש כל מיני סוגים של קביים. כשהרגל נשברת, צריך קביים מ"יד שרה". אבל כשהלב שבור, צריך קביים מסוג אחר, כאלה שעוזרות ללב לעמוד ישר. ניסיתי לשכנע אותה להשתמש בקביים כאלה, כמו טיפול באמנות, או סתם ללכת לדבר עם מישהי, אבל היא לא הסכימה. אבל במכונית, בפעם הראשונה מאז הקיץ, היא לא ניסתה להשתיק אותי ולא ניסתה לברוח או לצעוק.
היא המשיכה למצוץ את האצבע שלה, חזק, אבל במקום לכעוס עלי מבעד לאצבע כמו תמיד, ראיתי שהיא מחייכת, ומדי פעם אפילו צוחקת, ובעיקר מקשיבה. וניסינו לחשוב ביחד על כל מיני סוגים של קביים שמתאימים ללב השבור שלנו. ואמרנו שגם הקניות ב"איקאה" זה סוג של קביים, כמו מסע הקניות הקודם שלי לפני שבוע. מסע שהסתיים ברובוט שואב אבק, גיטרה עם כל האביזרים, ומזוודה. תמיד צריכים להיות מוכנים לאיזה טיול, ואני החלטתי שעד יום הזיכרון הבא אני אוכל לעשות ערב שירי לוחמים או שירי כוורת, מה שארצה, כשאני מנגנת בעצמי. אבל הקניות הן לא באמת קביים, הן בסך הכול פלסטר שנשטף במקלחת הראשונה, ולב שבור לרסיסים כמו שלנו זקוק לעזרה אמיתית, יותר קבועה ועמוקה מפלסטר. יעידו על כך עשרות פריטי הלבוש החדשים שנוספו לכולנו לארונות מאז הקיץ בלי שזה הדביק את הרסיסים ליותר מכמה ימים.
למכירה: יתומה במצב סביר
בכל מקרה השיחה עזרה, ובעיקר שימחה. כשהגענו לאזור השירות העצמי ב"איקאה", האזור עם המדפים הענקיים עם כל הארגזים, וראינו מדף עם שלט גדול שכתוב עליו "יתומים", לא הזדעזענו אלא צחקנו המון, ביחד. ומאיה אפילו נעמדה מתחת לשלט כדי שאצלם אותה שם. למכירה: יתומה במצב סביר.
שינה, אלו הקביים שאני הכי משתמשת בהם, לטענת הפסיכולוגית. ולנמנם. ולנוח. מצד אחד אני לא נרדמת בלילות, אבל מצד שני אני ישנה ללא הפסקה. לוקחת את הילדים לבית הספר וחוזרת לישון. מכינה ומגישה ארוחת צהריים, וישר עוברת לשנ''צ. מתעוררת כדי להחזיר את הקטנה מהגן ואז מבלה אחר הצהריים בסלון. היא משחקת על השטיח הגדול ואני מנמנמת על הספה. כשהייתי קטנה אמא שלי לא נתנה לנו לישון עד מאוחר בשבתות. היא טענה שלישון זה בריחה מהחיים. תמיד כשהיינו מנסים לישון בצהריים, היא ישר הייתה נהיית מודאגת ושואלת: "מה קרה? ממה את בורחת". לקח לדולב כמעט חמש שנים כדי ללמד אותי שלישון זה לא בריחה, זה פשוט אחת מהנאות החיים הקטנות. שנים עד שהסכמתי והצלחתי לישון צהריים בשבתות.
ועכשיו, הפסיכולוגית שלי הוכיחה לי שכמו תמיד, אמא שלי צדקה. אני ישנה כדי לברוח. כי כשישנים לא חושבים, לא זוכרים, לא מרגישים את הכאב השורף ולא עסוקים בשאלה הנצחית "למה?". איך יכול להיות שאלה החיים שלי, איך יכול להיות שדווקא אני, דווקא דולב. ולא סתם בריחה. היא טוענת שזו בריחה שלא עוזרת. כי אני לא עייפה מחוסר שינה, אלא עייפה מאבל, מיגון. ולעייפות מסוג כזה השינה לא עוזרת. אז אני תמיד אשאר עייפה, עד שאטפל ביגון הזה. לא שברור לי איך אפשר לטפל בו. דולב הרי לא מתכוון לחזור.
בערב, בזמן שגיא בחרה לעצמה שוב את הספר "הלו הלו אבא" ואני קיפלתי כביסה לידם, אורי קרא לי פתאום בשקט מהאמבטיה. "אמא, אני נורא מתגעגע לאבא", הוא אמר לי. "גם אני מתגעגעת אליו טילים, אורי שלי", עניתי. ואז הילד החמוד שלי, שהוא ממש אני, התחרט ואמר: "סתם אמא, הוא בסך הכול נשאר שבת. לא נורא, ביום חמישי הקרוב הוא בטוח יבוא כבר". אהבתי את ההומור שלו, את הניסיון שלו להרגיע את שנינו. אבל הפסיכולוגית שלי פחות אהבה את זה. "הוא צריך לשמוע שאבא לא יחזור. גם את צריכה לשמוע את זה". אבל אני יודעת שהוא לא יחזור. ומה שאני באמת צריכה לשמוע זה את החריקות של דלת הארון. אני שומעת אותה לפעמים, אחר הצהריים או בשבתות בבוקר, כשאורי פותח את הארון כשהוא חושב שאני לא יודעת, ומסתכל בכל הדברים של אבא שלו שהחבאתי שם או מחפש את הטלפון שלו כדי לשחק בכל המשחקים שהוא הוריד לשם, פעם מזמן, לפני הקיץ.
בעלה של מיכל, סגן אלוף דולב קידר, נפל במהלך מבצע "צוק איתן"