יוני 1974 היה חודש מוצלח עבור אברהם עופר. יצחק רבין, שהתמנה זה עתה לראשות הממשלה, הזמין את חבר הכנסת הזוטר עד אז להצטרף לממשלתו כשר הבינוי, ועופר הסתער על האתגר הגדול של בניית 100 אלף דירות בכל הארץ עבור זוגות צעירים ומחוסרי דיור. כאשר שנתיים מאוחר יותר עלו נגדו חשדות בנוגע למעשי שחיתות שכביכול היה שותף להם בחברת "שיכון עובדים", התאבד עופר בירייה. במכתב ההתאבדות שלו, כתב: "אין לי ספק שהאמת תצא לאור, שלא מעלתי ולא גנבתי, ושהכול עלילות שווא, אך אין לי כוח לשאת זאת יותר". התיק נסגר.
1984 הייתה שנה רעה עבור יעקב לוינסון, הפיננסייר שכוכבו דרך מ"חברת העובדים" של ההסתדרות, דרך צמרת בנק הפועלים שבהנהגתו הפך לבנק הגדול במדינה, ועד להצעות שדחה לתפקיד שר אוצר בממשלות של גולדה ורבין. סדרת כתבות ב"העולם הזה" שהעלתה טענות לשחיתות מצידו, ותחילת טיפול בנושא בידי ניצב בנימין זיגל - שהיה ה"להב 433" של אותה תקופה - הובילה את לוינסון לגורל זהה לזה של אברהם עופר. בפברואר באותה שנה, כיוון אקדח לראשו - וירה. "נותרה לי הברירה - להילחם עד אין קץ או להתאבד, ואין בי הכוח להילחם", צוטט אחר כך בידי אחד מחבריו.
יוזכר בהקשר זה גם איש העסקים מיקי אלבין, ששנה לאחר התאבדותו של לוינסון, נפל אל מותו מחלון חדר החקירות של אותו ניצב זיגל האגדי, אחרי שהושאר לבד בחדר שבקומה השלישית, כשנחקר בנושא קריסת מניות מפעל "אתא". למרות שלא השאיר שום מכתב אחריו, הדעה שרווחה הייתה כי מיקי אלבין התאבד.
תנו לי להמר שאם השנה הייתה 2015, לא עופר, לא לוינסון ולא אלבין היו נפרדים מן החיים בבושת פנים, והיו זוכים לראות את ילדיהם, נכדיהם ואולי בשיבה טובה גם את ניניהם אחריהם. עופר אולי היה מצטרף לכולנו של משה כחלון ומקבל את תיק השיכון במקומו של אלוף יואב גלנט, שהרי יש לו ניסיון רב בבניית רבבות דירות, כולן על פי ההיתר המקורי. לוינסון היה אולי מקים מפלגה סקטוריאלית שמבוססת על בוחרי ההתיישבות העובדת, והופך לחבר קבינט בממשלת נתניהו ומיקי אלבין היה אולי חובר לנוחי דנקנר של לפני ההתמוטטות, ומציע את כישוריו מקרן "נשואה" בניהול פירמידת IDB.
אבל עופר, לוינסון ואלבין לא חיכו שהחקירה המשטרתית בעניינם תיסגר מחוסר אשמה. הם גם לא חיכו להסדר טיעון נוח עם הפרקליטות, למקרה שהתיקים בעניינם היו מבשילים חלילה לכדי הגשת כתב אישום. השלושה גזרו את העונש המחריד על עצמם, בעיקר מסיבה אחת הסנקציות של החברה הישראלית. לא מורא החוק ולא אימת הישיבה בכלא נפלו עליהם. היה זה הפחד מהסנקציה החברתית שהחברה הישראלית כולה עלולה להטיל עליהם, והובילה את השלושה לפסוק ולבצע גזר דין מוות על עצמם, במעמד דן אחד. ומה היו הנימוקים לעונש? אפשר רק לנחש. הבושה, החברים, המשפחה. חוסר התקווה שהיה אז למי שסרח - או רק נחשד בכך - לתפוס שוב מקום כבוד בחיקה של המדינה והחברה.
לו רק היו השלושה קוראים את עיתוני 2015 - שר שהורשע בפלילים תפס שוב את מקומו סביב שולחן הממשלה, חבר כנסת שניהל בית קזינו ססגוני והסתבך בענייני כספים אייש את אחד מספסלי הכנסת וזמר ידוע שהורשע בהעלמות מס, ונחשד בפרשיות נוספות שקטנות על מידותיו, ממשיך לככב על במות וחתונות היו מבינים שבמכונת כיבוס החטאים הישראלית, כל סוף הוא גם סיכוי גדול להתחלה חדשה.
כל מה שצריך הוא חצי כוס אקונומיקה, חצי כוס אבקה למדיח כלים ולערבב בגיגית עם כף מעץ. להשרות במים לחצי שעה - וללבוש, כמו חדש.