טרם עליתי ארצה, היה סיפור אותו שמעתי בכל פעם מחדש מאמא שלי. הסיפור סופר על ידי סבא רבא. מדי פעם אימי הייתה יושבת לידו ברחבת הבית בכפר היהודי מצ'ה שבאתיופיה. סבא רבא היה פותח את ספרי הנביאים ומספר על נבואת התגשמות חלום שיבת ציון: "יבוא יום ואנחנו נגיע לירושלים, נהיה חלק מכל העם היהודי ונוכל לחיות כיהודים בין יהודים. כך כתוב בנביאים", היה אומר בעיניים משתוקקות. סבא רבא, נפל בדרכו לירושלים בסודן- והוא בן 90. את ירושלים ראה בדמיונו אך לא הצליח להגיע אליה.
המחאה האחרונה של ישראלים יוצאי אתיופיה, אשר הבשילה במשך שלושה עשורים בתוך קדרה, התפרצה באופן שאף אחד לא צפה אותה. כאב רב, תסכול, תלות ונטילת החירות מהישראלי יוצא אתיופיה הובילה למצב שגם ה"נחמד" והיודע להכיל דברים בבטן לאורך זמן, אינו יכול להמשיך עוד כך.
מדינת ישראל יודעת לתת והרבה, נתינה זו שלנו כחברה ישראלית אינה מסתכמת בסיוע ליהודי באשר הוא יהודי מתוקף חובתנו לעשות זאת. אלא ובעיקר מתוקף מוסריותנו, אנו לוקחים חלק במבצעי הצלה חובקי עולם כאשר אחת הדוגמאות לכך היא האסון האחרון שפקד את נפאל. ועל רוח נתינה זו אני גאה כיהודי וכישראלי יוצא אתיופיה.
אך אם נעצור לרגע וננסה באמת להבין איך הגענו למצב שגם "הנחמד" של החברה הישראלית מתפוצץ מרוב זעם. נוכל לראות בבירור, כי החברה הישראלית מעודדת עלייה אך גרועה בקליטה.
אם נביט בכל העליות האחרונות נראה שבתפיסת עולמו של הישראלי המצוי, העולה תורם לחברה בישראל בהחלטתו לעלות ארצה. לגבי העלייה מאתיופיה היחס אחר לגמרי - מדינת ישראל עשתה להם טובה, "הצילה את שחומי העור מיבשת אפריקה". רוצה לומר, יש לפנינו כחברה ישראלית בעיה קשה בתפיסה ובתודעה של אנשים כפרטים וכנציגי ציבור.
זה נכון, יש תקציבים, יש חקיקה ויש תוכניות רבות לשילוב העלייה מאתיופיה. ואל תקלו ראש עם עצמכם ותאמרו שאולי לא צריך דברים אלו. הרי אם החברה הייתה מקבלת לא היה צריך לכפות זאת באמצעות חקיקה והחלטות ממשלה. כשישנו חוק לייצוג הולם והחלטות ממשלה בתחום התעסוקה לישראלים יוצאי אתיופיה במגזר הציבורי, ובכל שנה גדל בעיקר מספרם כעובדי כוח אדם וכעובדי קבלן.
כשחברה גדולה עם מאות עובדים מעניקה מלגות לאקדמאים יוצאי אתיופיה על הצטיינותם בלימודים ורצה להזדכות במס. ומנגד מעדיפה שלא לקלוט אותם כעובדים בחברה.
כשבעל דירה מפרסם מודעת שכירות ומגיע זוג ישראלי ממוצא אתיופי ובעל הדירה מתחמק בכל דרך כדי לא להשכיר להם.
כשאתה מסתובב עם בת זוגתך, שאינה ממוצא אתיופי, ושומע אמירות בנוסח "כל הכבוד לך שאת נשואה לאתיופי" ובהמשך המשפט "אני לא הייתי מסוגלת".
כשתקציבים ותרומות המוזרמים לקידום יוצאי אתיופיה בישראל עוברים הרבה ידיים ונספגים בדרך עד שמגיעים ליעדם המתוכנן.
כשחלקה של קהילת יהודי אתיופיה בספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל והעם היהודי הוא נרטיב ההצלה בלבד ללא מתן מקום לגבורתם ומסירות נפשם של יהודי אתיופיה בדרכם לישראל.
אז תגידו לי, מה הפלא ששוטר מרשה לעצמו להכות נמרצות חייל יוצא אתיופיה ללא סיבה?
אפשר לכנס ועדות כל פעם מחדש, לבנות תוכניות בתקציבי עתק. אך ככל שהתפיסה הבסיסית הפטרנליסטית ופעמים הגזענית לא תשתנה מן היסוד, כלל התוכניות ימשיכו להיכשל. אם ברצוננו ליצור חברה ישראלית מגוונת, היודעת לתת, חייבים להתחיל ללמוד לקבל. לקבל את האחר משמעו, לא כטובה אלא להבין שכל אחד המצטרף או נולד לתוך החברה הישראלית הוא מרכיב ונדבך שווה כאדם וכישראלי.
אם החברה הישראלית חשובה לנו, בואו נדע לתת באמת ולא לשם היחצנות. בואו נלמד לקבל מהאחר כדי שתהיה לנו חברה שאפשר לחיות בה. אם כל אחד ואחת מאיתנו בדלת אמותיו. ישנה את תפיסת עולמו לגבי איך החברה הישראלית צריכה להיראות, כפי שהתחילו לעשות חלקים קטנים בחברה - לא יהיה עוד צורך בתוכניות, העדפה מתקנת או במחאות.
דוד אבטה צפוי לקבל בתחילת החודש הבא את אות יקיר תנועת בני עקיבא במסגרת אירוע לציון 85 שנה לתנועה
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.