גילוי נאות ומתחייב: אני מאוד מחבב אישית את המפכ"ל יוחנן דנינו. אהבתי את הדרך שעשה בקריירה בעשר אצבעותיו. עוד לפני שפגשתיו לראשונה דיברתי בשבחו בניתוח פסיכודנמי בתוכנית "פרופיל", ששודרה בטלוויזיה החינוכית וערוץ 2. כעבור שנים, נפגשנו במקרה בטיול משפחות בחו"ל, הזמנתי אותו לחגוג עימנו אירוע משפחתי. דנינו התגלה לי כאדם מקסים, כריזמטי, חברותי, שמאוד נעים בחברתו.
למרות כל זאת, אני חייב להתקומם קשות על מה שאמר, לפי דיווחים בתקשורים דנינו לבני נוער בתיכון בבית שמש: "המשטרה בוחנת מחדש את היחס לג'וינט. יותר ויותר אזרחים דורשים עישון קאנביס ועלינו ללמוד מה קורה בעולם". למרבה הצער, תקופת שירותו של דנינו כמפכ"ל המשטרה תיזכר ככישלון קולוסאלי מהדהד. לאזרחים כמוני, שציפו והאמינו בו, הוא מהווה אכזבה טוטאלית. בעיקר משום שראינו ניצבים בחקירות משטרה בנושאי שוחד וקשרים פלילים עם רבנים שהורשעו בשוחד, או עם עורכי דין שסרחו. וגם בגלל נושא ההטרדות מינית, שהפך דבר שבשגרה בקרב הקצונה הבכירה במשטרה.
דנינו לא הוחלף עד כה, רק משום שאין מי יחליפו. מח"ש עובדת מסביב לשעון, אך הציבור איבד בה אמון. לא חולף כאן שבוע בלי דמה וכותרות בולטות שעניינן מעללי השוטרים. אנחנו מצויים בעיצומה של פראסה, שבה המציאות עולה על כל דמיון. המשטרה של דנינו היא בדיחה וזה עצוב במדינה דמוקרטית, מפותחת, מתקדמת. עצוב מאוד. המון חומרים "איכותיים" ל"ארץ נהדרת".
זועק את זעקת מטופליי
עד כה שתקתי בעניין זה. הנחתי שחכמים ממני ידברו, אבל השבוע, דנינו נכנס לטריטוריה המקצועית שלי, טריטוריה שהוא לא מבין בה דבר ולכן עדיף היה שלא יהיה חברמן וישתוק. עכשיו יש לו עסק איתי.
כמנהל המרכז הפסיכאטרי-פסיכולוגי הפרטי הגדול בישראל; וכרופא קלינאי הדוגל בפרפקציוניזם טיפולי, תוך יחס לכל מטופל כאילו היה ילדיי - אני זועק כאן את זעקת מטופליי. שימו לב: אין יום שאני לא נתקל באנשים - גברים , נשים, יותר ויותר צעירים - שה-THC (החומר הפעיל במריחואנה) בעישון כרוני, יומי וקבוע פגע אנושות באיכות חייהם. הם מגיעים מכל שכבות האוכלוסייה, מכל חתך סוציואקונומי-דמוגרפי. איש אינו מוגן. אצל כולם הסיפור זהה: עישון גראס חברתי שהפך כרוני, יומי, בכמות שעולה פרוגרסיבית.
הסימפטומים, גם הם זהים, בשימוש הקבוע: העדר יוזמה ורצייה, אפתיה, ריקנות, חידלון, שעמום, נפילות להתקפי חרדה חריפים קשים (דפיקות לב, לחץ בחזה, קוצר נשימה,תחושת אובדן שליטה וסוף מתקרב, רעד, גלי חום וקור, פחד מוות), הסתגרות, התכנסות, הימנעות.
במקרים מסוימים, נתקלתי בגלישות למצבים פסיכוטיים פרנואידים (כשיש נטיה גנטית, או כשהגראס מעורבב עם PCP/מתדון/אדולן להאדרת אפקט). אני רואה כל הזמן נפילות במצב הרוח, עד פלירטוט עם מוות. וגם בעיות קשות ומריבות נוראיות עם הסובבים אותם, שדואגים להם ולא יכולים לעמוד מנגד לראות אדם ההורס את עצמו לדעת.
המשתמש בגראס שימוש יומי וקבוע מפתח תלות פסיכולוגית נוראה בסם וגם אם יאמר שזה בשליטתו - הוא מאבד שליטה. הוא חי מג'וינט לג'וינט, מבאנג לבאנג. כמות החומר היומית עולה פרוגרסיבית בהדרגה והאנשים שמגיעים לטיפול מעשנים, בממוצע, כ-15 ג'וינטים ביום. כתוצאה מכך, הם מסתובבים רק בחברת מעשנים ומוגבלים חברתית, זוגית ובין אישית.
בעיקר נוצר אצל מעשן הגראס הקבוע פער אדיר, כמעט אינסופי, בין איכויותיו הקוגניטיביות-אקדמיות-ויזואליות-כריזמטיות לבין המימוש בפועל, במציאות. המעשן מתוסכל נוראות מכיוון אינו מצליח להגשים את עצמו בעבודה ו/או בזוגיות ובמשפחה, המרמור גובר - ומעגל הקסמים נסגר ביתר שאת. המעשן בורח מהמציאות הכואבת לעולם הסמים והגראס. וזה מעגל סגור נבזי במיוחד, שבו הפערים בין המעשן לסובבים אותו רק הולכים וגדלים.
מה זה בכלל "סמים קלים"?
מעשן הגראס הכרוני יגיע אליי רק כשיהיה ממש בתחתית. הטיפול יהיה קשה, מרתוני וידרוש כוחות נפש עצומים. פעמים רבות התהליך ייכשל וניאלץ להתחיל מהתחלה. אני, כמטפל, אלווה אותו אישית במנגנון ""ביו-פסיכ-סוצאלי".
מר דנינו היקר מוזמן לקליניקה שלי לראות כל שבוע עשרות נפגעי גראס בשימוש כרוני , יומי, קבוע . החיים והמוות ביד הלשון ולפעמים - סייג לחוכמה שתיקה. אמנם, דוברות המשטרה ניסתה לתקן כי "דנינו לא הביע עמדה בעד התרת בשימוש קלים", אבל כותרת דבריו עדיין תיתן לגיטימציה לאנשים נוספים ליפול למעגל הסמים, בלי שהתכוון לכך.
בכלל, מה זה "סמים קלים"? מי קבע מונח כזה? לאנשים שנפלו למעגל הגראס ומגיעים אליי לטיפול, החיים לא קלים. בכלל לא. יש להם חיים קשים ביותר, שרק הולכים ומידרדרים.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.