הנכם מוזמנים למסיבת הבכי הגדולה, שתיערך ביום חמישי, כ"ה באייר תשע"ה, 14 במאי 2015, לכבודו של ראש ממשלת ישראל, במעונו הרשמי בירושלים. ראש-הממשלה עדיין איננו יודע על התכנסותנו לכבודו, והנכם מתבקשים לשמור בסודיות מוחלטת על העניין.
ראש-הממשלה איננו יודע שאנו מייעדים לו את תפקיד המוביל, המנחה והמבכה הגדול של הערב.
ראש-הממשלה איננו יודע שעם ההתייפחות הראשונה שתצא, כך-פתאום, בהפתעה גמורה, מזוויות פיו ושתי עיניו, ייפתח סכר הבכי הפלדתי שנבנה בתוכנו מאז המלחמה ההיא, באוקטובר הארור ההוא, ומאז המלחמה הקיצית שבאה אחר-כך, ובקיץ כמה שנים מאוחר יותר, ובדילוג של עוד כמה שנים, עד הקיץ האחרון.
כי כשתפרוץ ממך, כבוד ראש הממשלה, ההתייפחות הראשונה, נלמד כולנו שמאחורי הבריטון המחושל יבבתו של נער רגיש ומפוחד נסתרת, נער שחושל בדם ובזהב המחנה הלאומי וטובי בנינו, נער שחושל בתביעות המשפחה ובקרבן האח הנערץ. וכמוך כה-רבים מאיתנו.
כי כשתפרוץ ממך היבבה הראשונה, ואחריה שטף נהרות הדמע, בעד העיניים המצועפות תראה, סופסוף, הכי ברור שראית אי-פעם, ונראה אולי אף כולנו:
כי האיום האסטרטגי כבר כאן, כבר ממזמן, והקו-האדום הלא-רברסיבילי מביט אלינו מאחורי גבנו ובעיניו דמעת העשוקים. כי מעולם לא היינו רחוקים זה מזה, איש מרעהו, בתוך העם היהודי שנקראת אתה להנהיג, כפי שאנו עתה. פתאם מתוך דמעות-נוטפות ניזכר בבנימין אחר, זאב-הרצל, ובשאר הנביאים שעל ברכיהם טוו הורינו לנו חלומות-חברת-מופת.
ומבנימין זאב תישור דמעה על הזקן ותידמה לנו אולי לזאב אחר, הוא ז'בוטינסקי, שמכל חמשת המ"מים שלו (מעון, מזון, מלבוש, מורה, מרפא) נשארו היום "ממים" מתחכמים ומתיימרים-לשעשע ב"ספר הפנים" (הוא הפייסבוק) של נבחרים ובוחרים.
ולא נוכל להביא את דיבורנו לכדי סדר כלשהו, רק לעבור בין מוזמנות ומוזמנים, מכל שדרות העם והאזור ולייבב, וגם להגיש טישו מנחם על טס. זה מה שיוגש בערב הגדול הזה, לא גלידת חלווה משובחת ולא שמפניה בכוסות גבוהות, לא כריכונים מצולחתים ולא סיגרים. טישו וטפיחה על שכם, מנחמת, למי שלא יהיה עוד בכוחו לבכות ומבושה על בהונות יצא. בכי טוב, חזק, בכל הכוח. טיפה ועוד טיפה תהיינה ים מלוח, מטהר, כמו במקווה.
בכי עמוק, חרישי, עד תהום נימים ונפש, עלינו וגם על כל שמסביב. בכי שיצליל את שתי עיניך, אדוני, בדמעת העשוקים ובחזון, כפעם ראשונה, שבאינו, חלילה, ייפרע עם (וגם: עמים..)
וכולנו נעמוד שם לצידך, סביב, אתך ממש, ונייחל לעוד ועוד של בכי מצרף.
וכל אחד, וגם אחת, יאמר לחברו וחברתו: תהיה חלש, תהיה חלש. מותר לך להיות חלש. מותר עכשיו סופסוף לבכות.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.