כשללבנים אין חברים שחורים

יש לראות את מחאת האתיופים בהקשר הרחב יותר. בישראל יש ציבורים שלא מכירים זה את זה. לרוב חבריי הלבנים אין חבר יוצא אתיופיה, בטח לא ערבי ואולי חבר דתי. 30 המנדטים של ביבי לא מכירים את ה-24 של בוז'י וציפי, ולהפך. כשאין הכרות הסיכוי להתמודד עם גזענות הוא קלוש

  • יוצאי אתיופיה
דפנה גרוס-מנוס
(צילום: אורי לנץ)

לפני כשבע שנים במסגרת התואר הראשון לעבודה סוציאלית עשיתי הכשרה באגודה הישראלית למען יוצאי אתיופיה. אחד הנושאים בהם האגודה עסקה היה "פשיעה בקרב נוער יוצא אתיופיה" ואני כחלק מהתחקיר בנושא יצאתי לראיין שוטרים (בעיקר מה שמכונה "שוטרים קהילתיים") ובני נוער יוצאי אתיופיה לגבי הקשר ביניהם. התמונה שהצטיירה היתה מדהימה למדי, לפחות עבורי כ"לבנה" או "פרנג'ית" בלשון הקהילה. שוטרים סיפרו לי אז ב"תום לב" ש"אם הוא ערבי או אתיופי זה כבר הופך אותו לחשוד ולכן ברור שנחקור אותו", וציינו כי "אין מה לנסות ללמוד על יוצאי אתיופיה, זה גם ככה שונה אצלם מכפר לכפר...", היו שהסבירו כי "לאתיופים יש בעיה – הם לא יודעים לשתות, הם משתכרים מבירה אחת...".


במקביל, בני נוער צעירים יוצאי אתיופיה סיפרו שמאשימים אותם ללא סיבה, ש"מחפשים אותם" וש"השוטרים מתחילים עם המכות". היו אף שהבחינו בין סוגי השוטרים ויחסם: "שוטרי סיור יכולים להיות נחמדים, אבל הבילוש ישר מרביצים...". כבר בגיל צעיר מאוד הם היו מודעים לאפליה כאשר אחד מהם ציין שהיחס לנער שאינו אתיופי שונה, "כשנעצרתי יחד עם נער לא אתיופי, באותו חשד, הוא שוחרר כעבור שעתיים ואני אחרי 12 שעות". ילדים בני 10 סיפרו שאם הם רואים ניידת הם "ישר בורחים", כששאלתי למה, הרי לא עשו דבר, השיב אחד הילדים כי "נכון, אבל מה אני צריך שעוד יכניסו לי מכות כמו שנתנו סתם לאח שלי?".


התיאורים הללו כמובן מתגמדים לנוכח הסיפורים הצפים בעת האחרונה, החל במקרה שהצית את המאבק הנוכחי וכלה בתיאורים הקשים על יחס השוטרים למפגינים. אולם, חשוב היה לי להזכיר את אותם ציטוטים קצרים שהם רק "טעימה" מהדברים שעלו אז, כדי להדגיש שמדובר בבעיה ידועה וותיקה ושהיא מתחילה ביחס שמקבלים יוצאי אתיופיה מגיל צעיר מאוד. לכל מובן כי המציאות הזו בה נער, או אולי יותר נכון להגיד ילד, יוצא אתיופיה שמסתובב פשוט ב"שכונה הלא נכונה" נעצר סתם, מובילה למעגל רע מאוד. ברור שכאשר ילד מקבל מסר שהמדינה מצפה ממנו להיות פושע הדבר מגדיל את הסיכוי שבאמת ילך בכיוון הזה, ומכאן קצרה הדרך לאחוז הלא פרופציונאלי של בני נוער יוצאי אתיופיה בכלא "אופק" לנוער.

באותה שנה, בניסיון לתת מענה לסוגייה המורכבת שעלתה נסינו באגודה לעבוד בכמה כיוונים. כיוון אחד היה בניית מצגת הסברה לשוטרים, אותה אימצו בנכונות רבה אגף שותפויות ואגף הנוער של המשטרה. כיוון אחר היה בנייה של פילוט לתכנית הכרות בין בני נוער יוצאי אתיופיה לשוטרים, על מנת לשפר את הידע שלהם לגבי זכויותיהם וכן ליצור מפגש ראשוני שאינו תחת נסיבות שליליות. במקביל נעשה מאמץ לקדם את הנושא בכנסת. כמובן שלצערי לא נראה שלמהלכים הללו היתה תרומה משמעותית, אולי השימוש בפועל היה מועט, אולי המצגת לא היתה טובה מספיק, אולי הגיעו רק לכמות קטנה מדי של בני נוער.

היום במבט לאחור, ברור לי שחלק גדול מהעניין טמון בחינוך ובהכרות. למעשה במידה רבה אי אפשר שלא לראות את הסוגייה גם בהקשר הכללי הרחב יותר של המציאות הישראלית, שהוטחה בצורה חזקה בפנינו בבחירות האחרונות. בישראל השסועה של 2015 קיימים ציבורים שלמים שפשוט לא מכירים אחד את השני. ל- 95% מחבריי הלבנים, הפרנג'ים, אין חבר יוצא אתיופיה, בודאי לא חבר ערבי ורק אולי חבר דתי. 30 המנדטים של ביבי ברובם אינם מכירים את 24 המנדטים של בוז'י וציפי, ולהפך. כשאין הכרות הסיכוי להתמודד עם דעות גזעניות הוא קלוש. בדיוק כמו שיש שטוענים שתפיסות אנטישמיות טמועות עמוק עמוק בפנים.

עוד בוואלה! NEWS

זה הדבר הכי מסובך בעסק, אבל לנו יש את הפתרון בשבילכם

לכתבה המלאה
המנדטים של ביבי ברובם אינם מכירים את 24 המנדטים של בוז'י וציפי, ולהפך (צילום: ראובן קסטרו)

בהתאם, נראה שאחד הכלים היחידים שיכולים באמת לסייע זה חינוך מגיל צעיר להכרות והדברות. זו יכולה להיות משימה חשובה לפתחו של שר החינוך החדש, ובוודאי ישנן כל מיני תוכניות להכרות "רב-תרבותית" שניתן לפתח ולאמץ. אבל אפשר גם ליצור את זה מראש, ולהפסיק לשלוח עולים לפריפריה על מנת שיצרו לעצמם גטאות. לצערי, בימים אלה נראה שמדינת ישראל עושה בדיוק אותו דבר עם קהילת בני המנשה (יהודים העולים בשנים האחרונות מהודו). אפשר לעשות מאמץ לאפשר ליוצאי אתיופיה לעבור לערים אחרות, לשכונות אחרות.

בינתיים, כך או כך, נראה שהפתרון המידי, הפשוט והאפקטיבי ביותר הוא המשך המאבק של אותם צעירים בני הקהילה, רק זה יעלה את הנושא באמת לסדר היום. לצערי, העבודה של הארגונים והקשר שנוצר אז עם ח"כ ישראל חסון לא הצליח לעשות זאת כלל. המאבק הזה נכון, צודק ו"בא מהבטן" מה שנותן לו כוח רב. המאבק חייב להמשיך ולהיות דרמטי וקיצוני (גם אם תוך שמירה על החוק), אחרת לא מקבלים כותרות בעיתונים אצלנו. כולי תקווה שבהיותו כל כך צודק המאבק יתפשט, יתרחב ויקבל תמיכה רחבה גם משאר פלגי החברה הישראלית.

יוצאי אתיופיה עשו מאמץ כל כך גדול להגיע לארץ. סיפורי העלייה שלהם לא פעם מצמררים לא פחות מסיפוריהם של ניצולי שואה וכאבם על האנשים הרבים שאיבדו את חייהם בדרכם לכאן גדול. לא יתכן שהם עשו את כל הדרך הזו, אחרי ששמרו על אורח חיים יהודי מאות שנים בגלות, בשביל לקבל יחס אלים מהמדינה שלהם, וזה עוד הרבה לפני שנוגעים באפליה העמוקה בדיור, בהשכלה ובתעסוקה.


לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully