שנים שלמות חייתי עם הוודאות הפנימית שאני פמיניסטית אמיתית. אחת שיודעת שאישה צריכה כסף משלה, אג'נדה משלה, שאין דבר שגבר יכול לעשות והיא לא - ואפילו טוב יותר. עם הוודאות שאני לא צריכה אף אחד שיעזור לי. הייתי מרכזת שבט בצופים, ולא נתתי לאף אחד לסחוב בשבילי את הסנדות. אחר כך התחתנתי עם איש צבא, שחוזר הביתה רק פעם בשבועיים, וגם כשהוא נמצא בבית סובל קצת משתי ידיים שמאליות, וחשבתי שאני עושה את הכול לבד.
הייתי אחראית על הכספים, הייתי אחראית על התחזוקה מחליפה נורות, קודחת בקירות ותולה מדפים ווילונות. אחת כזאת ששמחה אם קונים לה ג'ק ליומולדת. התגאיתי שאני עושה הכול לבד. טעיתי, טעיתי בגדול. לא עשיתי הכול לבד. אני צריכה את דולב. השבוע הילדים חגגו את ל"ג בעומר, ואני שונאת מדורות. זה תמיד היה התפקיד של דולב, שהיה לוקח אותם על הכתפיים למדורה. הוא אף פעם לא רב עם הבנים שזורקים ענפים ענקיים לאש ומעיפים גיצים על כל הכיתה. והילדים יודעים שזה מה שאני עושה במדורה, מבאסת את כולם ורבה עם החברים שלהם בשם הבטיחות. ודולב היה מסתכל איתם על האש, ונהנה, בלי לנסות כל הזמן לשלוט בגובה של הלהבה.
בחודשים האחרונים אני רואה שהנה, זה הדבר הראשון שאני לא יכולה לעשות לבד, כי הנטייה שלי היא תמיד לנסות לשלוט בגובה של הלהבה. ודולב? לדולב היה את השקט הפנימי שאפשר לו להסתכל על האש ולדעת שמתישהו היא תדעך לבד. הוא לא פחד מהלהבות שיש בחיים, מההתפרצויות, מהלהבות, מהאש ומהגיצים.
בסוף השבוע האחרון שוב ניסיתי להרגיש חזקה וגדולה ויכולה לבד. נסעתי עם הילדים לצפון. העמסתי (כמעט) בעצמי מנשא לאוטו ועליו שני זוגות אופניים, ועוד זוג שהצלחתי לפרק ולהכניס למכונית. נהגתי לצפון לבד, פרקתי את האופניים וטיילתי איתם, אימא ושלושה ילדים. כל כך עצמאית וכל יכולה. ואז אורי הוריד את החולצה כי היה לו חם, וראיתי שהוא מתחיל לפתח כרס קטנטנה, ושוב הרגשתי שאני לא יכולה. הוא צריך את אבא שלו שישחק איתו כדורגל בגינה כל יום, או לפחות בימי שבת. צריך את אבא שיסע איתו על אופניים כל שבת, לא פעם בחודשיים כפרויקט עצום ממדים. אני צריכה את דולב, שיגדל איתי את הילדים. כי שלושה ילדים זה יותר מדי בשביל שתי ידיים ואישה אחת. אין לי עם מי להתייעץ לגבי מה לעשות איתם כדי שיצאו מוצלחים ומאושרים כמו שתמיד רצינו שיהיו.
אני צריכה את הקול הגברי שלו, שחותך התלבטויות אינסופיות של אישה חסרת ביטחון וחסרת החלטיות שהיא אני. שיכניס את הדברים תמיד לפרופורציות הנכונות. ובעיקר, אני צריכה את דולב שיאהב אותי ויאמין בי, כפי שאין סיכוי שאי פעם אוהב או אאמין בעצמי.
לכל הטורים של מיכל קסטן קידר
שנים שלמות חייתי עם התחושה המערערת שאני בן אדם דכאוני. הייתי בוכה מכל שטות. ולא סתם בוכה, אלא מתבכיינת. הכול נראה לי עצוב ונורא. והנה גיליתי שלמרות שאני מתרסקת לרסיסים, עדיין אני מצליחה הרבה פעמים לאסוף את עצמי, ואפילו לשמוח. עכשיו אני מגלה שהחיים הרבה יותר קלים ויפים ממה שחשבתי. שילדה ששוברת את הרגל שלוש פעמים בחודשיים זה לא נורא, וכשהילד רב עם כל החברים שלו זה דבר שאפשר לפתור, או לפחות לדעת שבקרוב זה יעבור. כי אמנם את הדבר הכי קשה אני לא יכולה לפתור ולא יכולה להפסיק לבכות בגללו, אבל יחסית אליו כל שאר צרות החיים מאבדות מהעוקץ. אפילו אפשר לרדות מהחיים האלה מעט דבש.
דולב תמיד היה אומר לי להתקדם. אני הייתי מתעכבת בלבטים אינסופיים על החלטות שנראו לי גורליות, למרות שבדיעבד התבררו כחסרות משמעות. הייתי בוכה ומתייסרת על טעויות שעשיתי או על אירועים שקרו, למרות שלא הייתה שום אפשרות למנוע אותם, או לשנות אותם לאחר מכן. ודולב ניסה לשכנע אותי לעבור הלאה, להמשיך כרגיל ורק לנסות לשפר את הפעם הבאה.
כשצילמתי את הסרט הראשון שלי, הלכתי לצלם סצנה שהייתי בטוחה שהיא הכרחית לעלילה. כשהגעתי לצילומים גורשתי משם, וחזרתי הביתה בוכה. לא ישנתי כל הלילה. ישבתי ובכיתי בסלון. ודולב לא הבין. הוא רק אמר לי "תתקדמי", אז חשבתי שהוא לא רגיש מספיק. אבל עכשיו אני מבינה שהוא צודק, ואני מנסה להתקדם. החיים קצרים מדי. אי אפשר להתעכב על שטויות, צריך להתקדם, לשמוח במה שיש ולנסות כל הזמן להסתכל הלאה וקדימה. בלעתי את הקול של דולב ואני מנסה לדבר עם עצמי במקומו, כל הזמן. מנסה לחשוב כמוהו, לנהוג כמוהו. לפעמים אני מצליחה, לפעמים פחות. בכל זאת אני חיה עם האופי שלי כבר 39 שנים. דולב הצליח לשנות ולבגר אותי קצת בזמן הקצר שהיה לנו ביחד, ואני מקווה שהוא ימשיך לעשות את זה גם אחרי מותו. אני שומעת את הקול שלו אומר לי שוב ושוב: "תתקדמי". אבל הידיעה שהוא איננו וזו רק אני שמדברת עם עצמי, תוקעת אותי כל פעם מחדש.
39 שנים חשבתי שאני יודעת דברים על עצמי ומכירה את עצמי. אבל ההיעלמות המכאיבה של דולב והמלחמה הזו והאבל הזה, גורמים לי לפעמים לא לזהות את עצמי במראה. ואני לא מדברת רק על העיניים העצובות שתמיד מפתיעות אותי מחדש. אני לא מצליחה לצפות את הצעדים הבאים שלי, אני עושה דברים ונבהלת מהם, מתחרטת ועושה אותם מחדש. עם כל החסרונות שהיו לי, לפחות ידעתי מי אני. ואני לא בטוחה שאני רוצה להכיר את האני החדשה, או אם בכלל כבר יש אחת כזו.