דמיינו לכם אישה צעירה שמגיעה לראיון עבודה. קורות החיים שלה מגלים שעוד מימי בית הספר והתיכון היא הייתה תלמידה מצטיינת. היא התנדבה בקהילה כבר מגיל צעיר, שירתה בצה"ל כקצינה ביחידה מובחרת ולאחר מכן, סיימה בהצטיינות יתרה את לימודי ההנדסה. היא בעלת כושר ביטוי מעולה, אסרטיבית ומלאת כריזמה. מרשים, לא? עכשיו דמיינו שהיא אתיופית. בעולם מתוקן לפרט זה לא הייתה אמורה להיות שום השפעה, לטוב או לרע, על ההחלטה אם לקבל אותה לעבודה.
אבל לצערנו, בישראל של 2015 המציאות רחוקה מכך שנות אור. בין אם במחשבה ראשונה תתמלאו התפעלות על עצם ההישגים שהיא הגיעה אליהם "למרות" שהיא אתיופית, ובין אם אתם דווקא משתייכים לקבוצה שעבורה מחסום הצבע והדעות הקדומות ממסך על אותם הישגים, דבר אחד בטוח בשני המקרים מדובר בתגובה גזענית.
בסמיכות, מקרית או לא, היינו עדים למהומות הקהילה האפרו-אמריקאית בבולטימור שבארה"ב, שפרצו בעקבות אלימות משטרתית נגד בן הקהילה. יש מי שהשוו בין מהומות אלה לאירועי המחאה של הקהילה האתיופית, אולם הנסיבות ההיסטוריות ומצבן של שתי הקהילות שונים במהותם. בעוד שמתפרעי בולטימור הם צאצאיהם של אלה אשר הובאו לארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות כבולים בשלשלאות שעתיד העבדות והשעבוד נכפה עליהם, המפגינים בכיכר רבין הובאו על כנפי ההרקולסים של מבצעי "משה" ו"שלמה" בהבטחה לירושלים של זהב וחיים חדשים בארץ המובטחת.
בעוד שהראשונים היו משלולי זכויות וחירות וחוו אפליה ממוסדת עד שנות ה-60 של המאה הקודמת, האחרונים זכו מלכתחילה לשוויון מלא בפני החוק ותקציבים מיוחדים לקליטתם המוצלחת. ודווקא בגלל כך - התסכול הוא כה גדול, היות ולכאורה רקע היסטורי זה של הקהילה האתיופית מעמיד אותה במצב טוב פי עשרות מונים מזה של האפרו-אמריקאים.
אבל רק לכאורה, שכן במבחן התוצאה למרות המהומות, בארה"ב ניתן למצוא מלבד נשיא אפרו-אמריקאי גם בני קהילה רבים שמובילים בתחומי הכלכלה, התרבות והאקדמיה. ואילו בישראל נתקשה למצוא את בני הקהילה בעמדות מפתח, שלא לדבר על העובדה שהאפשרות שיבחר ראש ממשלה יוצא אתיופיה היא בגדר חלום רחוק, שספק אם יש מי שרואים בו אפשרי בעתיד הנראה לעין.
דווקא אותו שוויון בפני החוק הישראלי לו זכו יוצאי אתיופיה מלכתחילה, הוא זה שמשמש סוג של מסך עשן בפני העובדה שהוא לכאורי בלבד. במציאות לה אנו עדים בשטח שיווין אמיתי, כמו ראש ממשלה יוצא אתיופיה, אינו נראה באופק. החוק יכול להעניק לכולנו זכויות שוות, אבל כאשר השוטרים, אנשי החינוך, העובדים הסוציאליים ויתר האנשים שצריכים ליישם אותו בחיי המעשה נגועים בסטראוטיפים ודעות קדומות וגזעניות, הוא נותר ריק ממשמעות ותוכן.
בימים האחרונים אנחנו שומעים רבות על הצורך לקבל ולהכיל את האחר. אך עצם ראייתם של בני הקהילה האתיופית כ"אחר" רק מנציחה את הבעיה. הם לא אחרים - הם כמוני וכמוך, אבל בעידן בו תרבות "האני" כה שולטת, רובנו מחפשים את מה שדומה ומוכר להם.
בני הקהילה האתיופית מאסו לחכות ובמחאתם הם דורשים מכולנו כחברה להפסיק לחשוב במושגים של "אני" ו"אחר", ולהתחיל להתנהג ולהתנהל כ"אנחנו". חז"ל היטיבו להגיד "חביב אדם שנברא בצלם", שכן הכל מתחיל בצורה שבה אנו מסתכלים על בני אדם בכלל ועל עם ישראל בפרט. עד שלא נפסיק להתרגש מחייל יוצא אתיופיה שהתקבל לטייס או להרים גבה שאנו שומעים על נישואין מעורבים, מוטל עלינו להמשיך ולעשות חשבון נפש בינינו לבין עצמנו ולמצוא את הדרך לימים בהם עובדת היותו של אדם אתיופי, תהיה רק בעלת משמעות תרבותית, ותו לא.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.