להיות או לחדול

מחאת עולי אתיופיה ואירועי השבוע האחרון החזירו אותי 50 שנה לאחור.

השנה היא 1963, משפחתי ואני עלינו לארץ ישראל מארגנטינה. משפחה בת 15 נפשות. מיותר לציין את קשיי הקליטה כשהמיתון במדינה חגג, את השפה לא ידענו, את התרבות לא הכרנו, ובמיוחד – כסף לא היה בבית.

אבי שהיה איש עסקים בארגנטינה, השקיע את כל הונו במפעל לנקניק במבואות ירושלים, מפעל שהיה שייך לישראלי אחד. לאחר מספר חודשים, הוא ברח עם הכסף, והשאיר את אבי חסר כל. אבל זה לא שבר את אבא, הוא עבד בכל עבודה שמצא. יומם ולילה, שבעה ימים בשבוע, כולל בשבת, על אף העובדה שהיה שומר מסורת .

למדתי בבית ספר בבית הכרם שבירושלים שבו הייתי "שחור בין לבנים", וגרתי בקרית מנחם - שכונה שהוקמה למפוני המעברות של ירושלים, ושם הייתי "לבן בין השחורים". עברתי את כל ההשפלות והאפליות, ולמדתי מהי "אינטגרציה" מכול הכיוונים. כל עולה חדש שחווה קשיי הקליטה (ומי בעצם לא חווה קשיי קליטה?), מכיר היטב את הטראומה של חווית ילדות שכזו. אך תמיד גדלתי בתחושה ובידיעה, שביום מן הימים אראה שיש דרך אחרת לקלוט עלייה.


אחרי שירותי בצה"ל, הכרתי את אהבת חיי ונשאתי אותה לאישה. יחד הקמנו עסק קטן של ייצור תכשיטים. ככול שהעסק גדל – כך גדל כוח האדם שהצטרף אלינו, לא שכחתי מהיכן הגעתי, ולכן תמיד חיפשתי אחר עולים חדשים. במקביל לחברה, הקמנו רעייתי ואני בית ספר המוקדש רובו ככולו לרווחת קהילת יוצאי אתיופיה. שם לומדים בכל שנה 21 תלמידים יוצאי אתיופיה, את מקצוע הצורפות ומקבלים מלגה חודשית. הפרויקט מלווה מאז הקמתו על ידי עמותת ידיד, ולפני כשנה הצטרף התעשיין סטף ורטהיימר שעימו סיימנו בימים אלו לבנות את השלוחה השנייה של בית הספר "מג'מריה" (מבראשית - בשפה האמהרית) בנצרת.

כשאני מביט היום סביבי, המחשבה כי שום דבר לא השתנה ב-67 שנות הקליטה, מדיר שינה מעיני. כל תלמיד שנה א' בפסיכולוגיה, יצטט את מה שכולנו כבר יודעים, כי ילד מוכה הופך עם השנים להיות הורה מכה. כעולה חדש/ישן החי בארץ למעלה מ-50 שנה, אני מסתובב שנים עם בטן מלאה ובתחושה קשה, שהעם המוכה והנרדף – הפך לעם מכה ורודף.

מה הפכנו להיות? מה קרה לנו? מהיכן נוצרה האפליה האיומה הזאת? מיהו אותו אדם המצדד באפליה של אדם אחר, רק בגלל שהוא שחור, או לבן, או דתי, או חילוני, או גבוה או נמוך. ואם יש אדם "אמיץ" כזה – שיקום ויסביר מדוע ילדיו יכולים להיות בגן שהוא בוחר, והילד האחר לא יכול - רק בגלל צבע עורו. מדוע מותר לאותו "אמיץ" לשכור דירה בבניין, אך לזוג הצעיר בו הבחור משרת ביחידה מובחרת בצה"ל - אסור, רק בשל העובדה שהוא יוצא אתיופיה.

כיצד יכול להיות שכולנו עומדים ובוכים בזמן הצפירה ביום הזיכרון, מתייחדים עם החיילים שנהרגו במלחמות ישראל, עם דגש מיוחד השנה על חללי מבצע צוק איתן, ביניהם החללים משה מלקו ובייניסיאן קסהון בני הקהילה האתיופית, ורגע אחרי, חייל יוצא אתיופיה, חוטף מכות רצח, סתם כך, משוטר שחושב שהכל מותר לו.

כל שנה אנחנו עומדים בצפירה של יום השואה ומבטיחים כי לא נשכח ולא נסלח, וכי עלינו ללמוד את הלקח מתקופת החושך הזאת, באמת? לגרמנים אסור להפלות יהודים, אבל לישראלי ה"נאור" שהארץ שייכת לו, מותר להפלות בינו לבין אלה שחלמו לעלות אליה כול השנים? אמרו חכמים ממני, כי עם שאינו זוכר את עברו – לא יידע את עתידו, ואיני מתכוון על עברנו מלפני אלפי שנים. רק 75 שנה... מדינה שקמה על אפרם של שישה מיליון מופלים לרעה – לא יכולה להפלות את עמה. ואם היא עושה זאת, אז אין לה זכות קיום.

הגיע הזמן להפסיק להטיף ולהתרברב ב-"להיות אור לגויים"... בואו ונתחיל בלהדליק נר קטן בחושך הגדול שחווינו בתקופה האחרונה.

לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.