פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא משאירים חבר בשטח

      הידיעה הרשמית מגיעה אלי כשאנחנו במשרדי השגרירות. משלחת החיפוש של החברים של אור מהיחידה מצאה אותו והוא לא בין החיים. מתיישבים בחדר צדדי. בלב כבד ובקול רועד, אני מישיר את מבטי לאב ומבשר לו הידיעה המרה

      הילדה טמנג עם הרופאה סא"ל ד"ר חגית פדובה. נפאל , קטמנדו מאי 2015 (דובר צה"ל)
      סא"ל ד"ר חגית פדובה מהמשלחת הישראלית בנפאל (צילום: דובר צה"ל)

      ארוחה משפחתית זריזה לפני היציאה לשדה. כרטיסי הטיסה הודפסו. המזוודה כבר ארוזה. חסר לי רק כובע גרב ואני מוכן. כמה רגעים קודם לכן, סיפרתי לבני בן השמונה שאני נוסע לעזור לאנשים בנפאל. בבית הספר כבר סיפרו להם שהייתה רעידת אדמה גדולה.

      "אבא, אני גאה בך", אומר לי פתאום הילד הרגיש והחכם שלי בארוחת הערב, ילד שכולו לב אחד גדול. הוא באמת גאה בי אני מבין, וגם אני מרגיש כך; אינספור אנשים, ישראלים אבל גם אחרים, נמצאים במצוקה קשה ואני נוסע לעזור להם, בשם מדינת ישראל.

      נישקתי לילדים ולאהובתי, ויצאתי לדרך.

      שגרירות ישראל בקטמנדו כמרקחה. אני פוגש שם חברים ותיקים מהמשרד. הם הוקפצו לשם עם היוודע דבר האסון ומאז הם עובדים סביב השעון בחפ"ק לאיתור וטיפול בישראלים. אפשר לראות בעיניהם את הימים הקשים שעברו, את חוסר שעות השינה, אבל הם מעדכנים שהמצב כעת בעיר מעט טוב יותר ודברים החלו להסתדר.

      גם בתי השליחים נפגעו ברעש הנורא וברעידות המשנה בימים שאחרי. יש סכנה לשוב לדירות ויש גם פחד. בבת אחת הפכו שליחי משרד החוץ להומלסים. אך בהתחשב בקורה מסביב מצבם טוב והם ניצלו מאסון גדול יותר. כך או כך לאף אחד אין זמן להתעסק בעצמו; יש הרבה ישראלים שצריך לאתר והרבה משפחות במצוקה שצריך לתמוך בהן.

      בלילות שאחרי האסון מלאה חצר השגרירות המטופחת בעשרות רבות של אוהלים שהוקמו על ידי ישראלים שברחו מהיכן שלא היו. היכן שלא יהיו, השגרירות היא הביטחון של הישראלים. זה נכון לגבי כל מקום בעולם וכמובן גם בנפאל: כאן הם קיבלו חיבוק וסיוע, כאן יכלו להירגע מהאירוע ולפגוש את נציגי המדינה שייתנו להם את תחושת הביטחון שנשמטה מהם כשהאדמה תחתם רעדה.

      רשימת "מנותקי הקשר" הישראלים, שיש בה מאות ישראלים, כבר מנוקה ברובה ונותרו רק מעטים שעדיין לא ברור מה עלה בגורלם. על הלוח בחפ"ק רשומים השמות הנותרים ובראשם "1. אור אסרף". יום-יומיים לאחר מכן ואור כבר יישאר היחיד ברשימה.

      אני מקבל תמונת מצב זריזה בחפ"ק השגרירות, מנציגי משרד החוץ וצוותי החילוץ ויוצא למחנה הצה"לי שהוקם בצמוד לבית החולים הצבאי בקטמנדו.

      הצבא הישראלי הקים בקטמנדו בסיס לכל דבר - מפקדה, חדר אוכל, אפסנאות, אוהלי מגורים. לרגע אפשר לשכוח שאנחנו נמצאים בארץ שבמרחק 20 שעות טיסה (בהרקולס) מישראל. מדהים. גולת המחנה היא כמובן בית החולים הצה"לי שהוקם לטיפול בנפאלים. מיטב הרופאים הישראלים התגייסו לטובת השליחות הזו ולנגד עיני כבר ניצב בית חולים שוקק חיים (אם אפשר להשתמש בביטוי הזה בהקשר זה), כאשר מדי מספר דקות נכנס חולה לאחד מאוהלי הטיפול. יש כבר חמישה תינוקות שנולדו במאהל, לשמחת כולם, אך צוות חיל הרפואה מתמודד גם עם פצועים קשים ואנושים במחנה, ומספק טיפולים מצילי חיים. המדינה הקטנה שלנו הושיטה ידה לאומה הנפאלית ומעל מאה איש ביום מטופלים בבית החולים הזה. הסיסמה "קשר ידידים אמיץ בין ישראל לנפאל", מקבלת תוקף ממשי. אנחנו מסתובבים בין האוהלים ויוצאים מהם עם לחלוחית של גאווה בעיניים. גאווה ישראלית.

      אבל בחצות הלילה מתחילה המשימה העיקרית שלי כנציג משרד החוץ בשטח. ואני פוגש את פטריק אסרף, אביו של אור.
      פטריק מגיע למחנה מעט אחרי חצות, ומיד נכנס לתדרוך עם מפקד יחידת חילוץ והצלה הצה"לית ועם צוותי החילוץ המקצועיים של חברות הביטוח. עם אור ראשון יעלו המסוקים למשימת החיפוש באזור טרק הלאנגטאנג בו נראה אור אסרף לאחרונה. אחר כך גם יצטרפו לחיפוש חבריו ליחידה של אור. משלחת משלהם. שליחות משלהם.

      מהפאזל שהרכבנו בימים שלפני, עלתה תמונה של צעיר אנרגטי, חייכן, נדיב לב וחברותי? חייל משוחרר שרצה לטרוף את חווית הטבע. הוא היה מאושר, כך התברר לנו מהמידע שאספנו. אולי בשיא האושר כשתפסה אותו רעידת האדמה הארורה.

      המטרה של האב חדה וממוקדת: לחזור עם אור הביתה. הוא ממוקד ומפוקס והאחריות שעל כתפיו כבדה מנשוא. הוא חייב לקבל את כל המידע ולקחת את ההחלטות הנכונות, חייב לדרוש ולוודא שיקבל כל מה שצריך לאיתור בנו. אסור לבזבז זמן ואין פנאי לטעויות. אור אולי עוד בין החיים.

      האופן בו הוא מתמודד עם הקשה מכל מרשים ומעורר הערצה; ואני, שנשלחתי לכאן מטעם משרד החוץ כדי לתת מענה והתייחסות לכל בקשה וצורך מהמשפחה, לא יכול שלא לחשוב על הבן שלי בבית, שהודיע לי שהוא גאה בי, לפני יציאתי למשימה. הרי גם אני אבא. ואיך אני הייתי מתנהג במצב נורא שכזה? האם היו בי הכוחות לתפקד כמוהו? ובכלל?

      אור אסרף, נהרג ברעידת האדמה בנפאל (באדיבות המשפחה)
      חייל משוחרר שרצה לטרוף את חווית הטבע. אור אסרף ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)

      יום ראשון. המשלחות הראשונות שבות מהשטח ואני לוקח את האב לתחקיר ראשוני במשרדי השגרירות. התמונה המצטיירת מהשטח קשה מאוד. קטעים רבים מהמסלול של אור נפגעו קשות ממפולות סלעים אדירות. סלעים בגודל מכונית ויותר מזה, ניתקו מן ההר והתדרדרו דרך השביל עד לתהום, סוחפים אתם את כל שבדרכם; כפרים, עצים ובני אדם נקברו תחת גלי המפולות שעדיין ממשיכות. הצוותים שחזרו סיפרו על דרך מסוכנת וקשה ביותר בה חיפשו את אור תוך סיכון חיים ממשי. אני שואל האם ראו משלחות חיפוש אחרות באזור והם משיבים שלא, שהיו שם לבד על ההר. רק משלחות ישראליות בשטח. הם מספרים על דממה מוחלטת השוררת שם. ואין איש מלבדם.

      עדיין לא מצאנו את אור, אך כבר היה ברור לכולנו שאם היה על המסלול באזור החיפוש – הוא יתקשה לשרוד. הפחד שמא קרה לו משהו מפנה את מקומו לחשש הנורא שלא יימצא כלל.

      הידיעה הרשמית מגיעה אלי כשאנחנו במשרדי השגרירות. משלחת החיפוש של החברים של אור מהיחידה מצאה את אור והוא לא בין החיים. באופן ודאי.

      מתיישבים בחדר צדדי. בלב כבד, בקול רועד, אני מישיר את מבטי לאב ומבשר לו הידיעה המרה.

      מאותו הרגע החלה להתגלגל בשטח פעילות החילוץ של אור. החברים הגיבורים של אור יצאו למסע אלונקות אחרון במטרה להשיב את אור למשפחתו. ניתן רק לדמיין מה עבר עליהם בשעות הללו שם בשטח המסוכן ואילו אתגרים הם צלחו כדי להעלות את אור בהקדם על מסוק לעיר קטמנדו. עם נחיתת המסוק בקטמנדו הועבר הטיפול לידי משרד החוץ לקראת השיבה ארצה ויממה לאחר מכן היו אור, יחד עם אביו וצוות חבריו הלוחמים, בדרכם לישראל. נציגי משרד החוץ ליוו את האב והחברים עד לעלייה למטוס.

      בשעות הקרובות כבר יובא אור למנוחות. למנוחת עולמים באדמת ישראל. המשימה שלי הסתיימה ואני יוצא בדרכי לשוב למשפחה שלי אחרי שבוע לא קל.

      בדרך הביתה אני חושב על המדינה המופלאה שלנו ועל האנשים הנהדרים שבה. השבוע בנפאל חשף את הישראלים היפים. את מלח הארץ שלנו. את אנשי הצבא המסורים והאנושיים, את הרופאים המקצוענים, את צוותי החילוץ הגיבורים, את החברים ללא גבולות, את רוח ההתנדבות והערבות ההדדית ואת ערך הרעות. צוותי הצבא והרפואה שהשקיעו מעל ומעבר כדי להביא תקווה לעם הנפאלי המוכה. החברים של אור ששוב הזכירו לכולנו שלא משאירים חבר בשטח, גם אם זה אי שם בנפאל. צוותי משרד החוץ שהוקפצו לשטח ועשו ימים כלילות כדי להביא שקט למשפחות המטיילים.

      תדע כל אם ישראלית שיש מי שדואג לילדיה בכל מקום בעולם. משרד החוץ נמצא שם תמיד בשבילם.
      אני נכנס הביתה והילדים קופצים עלי.


      אני מחבק אותם חזק וליבי עם פטריק ומשפחתו בישראל.

      אור – יהי זכרך ברוך.


      לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.