פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      61 ל"עסק הביש": "אדוני שר הביטחון, אני לא יכול להאמין לך"

      "מי נתן את ההוראה?" פרוטוקולים שנחשפים מהשיחות בין השר לבון לראש אמ"ן גיבלי לאחר שהתפוצצה פרשת הריגול במצרים, חושפת האשמות הדדיות בכישלון. "אתן לך עוד הזדמנות לומר אמת". ומה חשב משה דיין?

      משה דיין, פנחס לבון ושמעון פרס בקורס סיום קצינים (לשכת העיתונות הממשלתית , באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
      משה דיין ופנחס לבון בטקס סיום קורס קצינים (צילום: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)

      ב-28 בדצמבר 1954 נפגש שר הביטחון דאז פנחס לבון בלשכתו עם ראש אגף המודיעין בצה"ל דאז, אלוף-משנה בנימין גיבלי, כחמישה חודשים אחרי הכישלון המודיעיני והמבצעי במצרים, שזכה לכינוי "עסק הביש" ולאחר מכן נקרא גם "פרשת לבון". השניים הואשמו בכישלון הצורם שהסב לישראל נזק, אולם כל אחד מהם הטיל את האחריות על השני. הבוקר (שני) פרסם משרד הביטחון את פרוטוקול הפגישה הטעונה, יחד עם מסמכים מסווגים נוספים הקשורים לפרשה. אותה טענה של גיבלי כי לבון נתן את ההוראה ומנגד הכחשתו החד-משמעית של שר הביטחון והטלת האחריות על גיבלי, עומדת גם ביסוד המסמכים שנחשפים היום. עם זאת, גם אחרי שקוראים אותם, נותרת השאלה: "מי נתן את ההוראה?".

      בנימין ג'יבלי, ראש אמ"ן בתקופת עסק הביש (יח"צ , באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
      ראש אמ"ן בזמן "עסק הביש" בנימין גיבלי (צילום: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)

      "אני מציע לך לא להסתבך. אני מבקש אותך לא להסתבך", אמר לבון לגיבלי במהלך השיחה, בשעה שראש אמ"ן שב וחזר על טענתו כי לבון הוא שנתן את ההוראה להפעיל את הסוכנים שהוצבו במצרים. "אדוני השר, ההוראה לפעולה הייתה בביתך, בנוכחות שנינו בלבד".

      גיבלי: "ייתכן שאני כבר מסובך".

      לבון: (אני מציע לך לא) "להסתבך עוד יותר".

      גיבלי: "תליה אין במדינת ישראל".

      שורשי הפרשה נעוצים בניסיונה של ישראל למנוע או לכל הפחות לדחות את החלטת בריטניה לפנת את תעלת סואץ להעבירה למצרים, כולל בסיסי צבא ושדות תעופה בריטיים שהיו במרחב. התכנית של ישראל הייתה לחבל במטרות בריטיות במצרים והמשימה הוטלה על יחידה 131 של אגף המודיעין, שיעודה היה לפעול במדינות ערב. לצורך המשימה הוחלט להפעיל רשת מודיעין שכבר פעלה במצרים ושכללה שתי חוליות, שפעלו בקהיר ובאלכסנדריה. חבריהן היו צעירים יהודים מתנועות נוער ציוניות במצרים, שחלקם אף הגיעו לאימונים בישראל.

      הרשת הוקמה בידי הקצין אברהם דר, שהגיע למצרים בשנת 1951 ולאחר ששב לישראל החליף אותו בחודש יוני 1954 הסוכן אברי אלעד. בתחילת יולי אותה שנה החלה החוליה לפעול, אולם אחרי שלוש פעולות כושלות בסניף הדואר המרכזי, בספריה האמריקנית באלכסנדריה ובספריה האמריקנית בקהיר וכן בבתי קולנוע בשתי הערים ב-23 ביולי, יום השנה למהפכת הקצינים, נחשפו חברי החוליות.

      לכל אורך השיחה מנסה לבון לגרום לגיבלי להודות כי שיקר לו ואז ניסה לטפול עליו את האשמה. לב השיחה נסב סביב טענת גיבלי כי ב-16 ביולי 1954 לבון הנחה אותו להפעיל את הרשת במצרים, בעוד שלבון טוען בתוקף כי מדובר בשקר ומבקש מגיבלי שיחזור בו. לפגישה זו כבר קדמו פגישות בין השניים, אחרי התפוצצות הפרשה, שאותן הזכיר לבון.

      "אמרתי לעצמי, לתת לך עוד פעם הזדמנות"

      "אתמול עוד פעם קראתי לך, שאלתי אותך שאלה. אמרתי לעצמי, לתת לך עוד פעם הזדמנות", אמר לבון. "ב-25 ביולי קיבלת מ(אברי) אלעד את ההודעה שילד בן עשר היה מבין אותה. לא צריך להיות ראש אמ"ן כדי להבין זאת. שאלתי אותך: 'למה רק ב-8 באוגוסט, זאת אומרת, שבועיים לאחר שהיה ידוע לך שכל הפעולות בוצעו ושהאנשים נפלו, למה לא מסרת לי על זאת?'. שאלתי בכוונה כי רציתי לתת לך עוד פעם הזדמנות להגיד לי את כל האמת. במקום זה נתת לי תשובה ילדותית - סלח לי אם אני מגדיר אותה כך - של איסוף חומר או לא איסוף חומר", הטיח שר הביטחון בראש אמ"ן.

      לבון המשיך לתקוף את ראש אמ"ן: "אתה כל הזמן טוען שאנחנו שותפים לאחריות. אם אנחנו שותפים לאחריות ועושים יחד איזה דבר כזה - שאיננו אכילת עוגה עם תה - ומתקבלת ידיעה זו, לשותף לא מוסרים זאת מיד?". לבון לא הרפה: "עכשיו אני רוצה להגיד לך מדוע הגעתי למסקנה שכל הסיפור שלך כפי שסיפרת לי זה סיפורי בדים. זו מסקנה מוכחת שהגעתי אליה משני קצוות: קצה אחד זה הפעילות לפני ה-16 המפורסם. כפי שהתברר לי, על יסוד הדברים שאתה בעצמך מסרת, אז ב-2 ביולי וב-14 ביולי יצאו לפועל חצי מהפעולות. שלוש פעולות הוצאו לפועל לפני התאריך הקובע הזה. אינני מאמין שאנשים הולכים לפעולות כאלו מתוך חדווה. יש אנשים העושים זאת מתוך רגש חובה. יש אנשים העושים זאת במעורב, מתוך רגש חובה ומתוך פחד לפעמים. אי אפשר לקבל זאת שבלי הוראה של אדם מוסמך שבידיו הייתה הסמכות לתת אותה - אנשים יעשו פעולות כאלו על דעת עצמם. ואז אינני יודע, אתה אומר שאתה לא יודע, מישהו נתן את ההוראה הזאת".

      לבון לא הפסיק בביקורת שמתח על ראש אמ"ן: "אני מגיע פה לנקודה העיקרית, לתאריך של ה-16. בנימין, אני מודיע לך עכשיו באופן הרשמי ביותר, שב-16 ביולי 1954 לא התקיימה שום ישיבה ושום שיחה בינינו. ויש לי על זה עדויות של כל משתתפי הישיבה. הייתה ישיבה וישנן עדויות וכולם בלי יוצא מן הכלל מכחישים את מה שאתה אומר כי ב-16 ביולי 1954, התקיימה ישיבה בעניין פינוי הסואץ ואיזו שהיא שיחה בעניין זה, ובכן".

      ראשונה מימין גאולה כהן, דוד בן גוריון, מרסל ניניו ואחרים לאחר מלחמת ששת הימים 01.01.1967 (יח"צ , באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
      ראש הממשלה דוד בן גוריון עם מרסל ניניו (ראשונה מימין), מעצורי הפרשה, לאחר מלחמת ששת הימים (צילום: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)

      גיבלי: "אני לא יכול להאמין לך אדוני השר. אני מצטער מאד".

      לבון: "אני לא מבקש שתאמין לי. אני משוחח אתך אחרי ששוחחתי עם ראש הממשלה ואני אמרתי לו שאני רוצה לתת לך עוד פעם הזדמנות להגיד לי את האמת. ובכן, עוד מוכרח הייתי להגיע למסקנה, אם ב-16 אתה נתת, לפי החומר שלך, הוראה לפעולה - גם אם אתעלם מה-2 ביולי - אם ב-16 לא התקיימה הישיבה והשיחה הזו, אלא נתקיימו לאחר גמר הפרשה כולה, אני מוכרח הייתי להגיע לאחת משתי המסקנות: או שאתה על דעת עצמך בלבד החל מ-2 ביולי עשית את כל העניין, או לא על דעת עצמך - אז מי זה?".

      גיבלי: "אני מוכרח לומר לך, שמעודי לא הועמדתי בפני הטענות שאני שקרן. אני חושב שנשמט ממני כל בסיס של אמון שלך לעשות משהו. אינני נוהג להסתיר דברים. אני נוהג לומר אותם בכל האמת ובכל הגילוי...לי ברור דבר אחד. אני מפיך, לאחר הישיבה שהייתה בביתך, קבלתי את ההוראה להפעיל את החוליות".

      שר הביטחון חזר על כך שהישיבה בעניין הסואץ והשיחה לאחריה התקיימו בין ה-29 ל-31 ביולי באותה שנה. גיבלי טען כי לא מעניין אותו התאריך.

      לבון: "אל תגיד כי לא מעניין אותך התאריך. זה מעניין מאד. ב-16 בנימין גיבלי כבר ידע על המפולת, אם כי עוד לא ידע על הממדים. באיזה מצב יהיה בנימין גיבלי האומר שב-29 או ב-30 או ב-31 הוא קיבל אישור לפעולות אלה?

      גיבלי: "אדוני השר, ההוראה לפעולה הייתה בביתך, בנוכחות שנינו בלבד".

      דו"ח של ישיבת המטכ"ל שהתקיימה בנושא פרשת "עסק הביש" (ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון, צלמי במחנה)
      חלק מפרוטוקול ישיבת המטכ"ל בנושא פרשת "עסק הביש" (צילום: ארכיון צה”ל ומערכת הביטחון, צלמי "במחנה")

      כחודשיים לפני כן, ב-1 בנובמבר, מסר גיבלי סקירה למטה הכללי לבקשת הרמטכ"ל דאז משה דיין. "באלכסנדריה ובקהיר קיימנו במשך שנתיים שלוש חוליות להכשירן ליכולת של ביצוע חבלה בתוכניות אופרטיביות או החלטות שונות", הסביר גיבלי. "עיקרן מבחורים יהודים מצריים שהובאו לארץ, שהו בה משישה חודשים עד שנה, קיבלו את האימון וחזרו למצרים. נוסף לבחורים המקומיים, הגיעו בחורים ישראלים למצרים ושהו שם שנתיים או שנתיים וחצי. הכיסויים היו שונים". לדבריו, "החוליות הופעלו לפי הוראה שהורה אותי שר הביטחון ב-16 לחודש יולי שנה זו. כתוצאה מכך קרתה תקלה לאחד הבחורים בשעה שנשא חומרי הצתה ומנגנון הפעלה הפועל לפי חישוב זמן. הזמן עבר וחומרי ההצתה החלו לבעור עליו. בסך הכל נעצרו באלכסנדריה ובקהיר יותר ממאה יהודים, מהם השלטונות המצריים עצרו קבוצה של 13 איש הנאשמים ברשת ריגול".

      מהפרוטוקול של אותה הישיבה עולה כי הרמטכ"ל דיין הרחיק את עצמו לחלוטין מהפרשה ותמך בגרסת גיבלי. "כאשר חזרתי מארצות הברית, גיליתי שהיחידה הופעלה וגם אלוף אבידר שמילא את מקומי לא נשאל על הפעלתה של היחידה הזאת", אמר דיין והדגיש: "זו הייתה הוראה משר הביטחון לראש אמ"ן. הפעולה הראשונה נכשלה מיד עם התחלתה. אז כללית היה צריך להסיק שמוקדם או מאוחר תתגלה שיחידה כזו תישרף עם הפעלתה. לפני שעושים דבר צריך לחשוב, שהפעולה עלולה להתגלות. אני מניח שההנחה הייתה שהשכר עולה על ההפסד, והיא נועדה לשרת את מדינת ישראל, והפעולות תבאנה לשיבוש פינוי הסואץ".

      "המשימה הייתה לערער אמון המערב במשטרת מצרים"

      כמו כן, דוח ראשון ומפורט על "האירועים במצרים יולי 1954" נמסר לראשונה רק ב-5 באוקטובר אותה שנה. את הדוח הגיש לבקשת הרמטכ"ל סגן-אלוף מרדכי בנצור, שהיה מפקד יחידה 131. באותו מסמך שנחשף גם הוא היום, פירט בנצור על ההכנות. הוא כתב כי בעקבות פגישה שקיים באירופה עם מפקד החוליה בקהיר הבין ש"בקהיר אין כלום", ולכן הורה לו להחזיר את מכשיר הקשר. "בין ה-31 במאי ל-3 ביוני נפגשתי עם (אברי) אלעד לכמה שיחות שבהן הסברתי לו את המשימה, כן הסברתי על הבחורים, אימוניהם ועברם וסכמתי את אופן התקשרותו עם חוליית אלכסנדריה".

      דו"ח של ישיבת המטכ"ל שהתקיימה בנושא פרשת "עסק הביש" (ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון, צלמי במחנה)
      דוח ישיבת המטכ"ל (צילום: ארכיון צה”ל ומערכת הביטחון, צלמי "במחנה")

      בנצור כתב כי "המשימה, כפי שהוטלה עליי על ידי ראש אמ"ן, הייתה לערער אמון המערב במשטרה (של מצרים) הקיים על ידי גרימת אי-בטחון ציבורי. מעשים שיביאו למאסרים, להפגנות ולפעולות נקם תוך העלמה מוחלטת של הגורם הישראלי והפניית המחשבה לכל גורם אפשרי. המגמה - מניעת הגשת סיוע כלכלי ונשק למצרים על ידי המערב". בדוח הוא הסביר כי הוא קבע עם אלעד קוד לקשר אלחוט, הסכם קשר רזרבי ב"קול ישראל" והודעה על התחלת עבודה במברק.

      ב-28 ביוני הוציא אלעד את המברק "המשלוח אפשרי", שפירושו היה התקשרות מוצלחת והתחלת ההכנות לביצוע המשימה. "ב-5.7 התחלנו לעבוד באלחוט. ב-11.7 העברנו תשדורת ראשונה ב'קול ישראל'. ב-16.7 נקראתי לראש אמ"ן, שציווה עליי להעביר הוראות לפעול למען ביטול הסכם הסואץ על ידי פגיעה במוסדות בריטיים ונציגים רשמיים במגמה של יצירת משבר שידחה חתימת ההסכם", כתב בנצור. הוא אף פירט את רשימת הפעולות, מציין שקשר האלחוט לא פעל בגלל תקלות טכניות וכתב את רשימת העצורים במצרים.