פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      למה העולים מרוסיה לא יוצאים לרחובות?

      מחאת יוצאי אתיופיה נמצאת בשיאה, אך אוכלוסיית עולים אחרת, שסובלת מלא מעט בעיות, נותרת דוממת. פעילים מסבירים שמצוקות שתי הקבוצות אינן דומות, וגם החינוך משפיע: "עובדים קשה, אין לנו זמן להפגין". דגל שחור, סדרת כתבות על יוצאי אתיופיה. חלק אחרון

      למה העולים מרוסיה לא יוצאים לרחובות?
      צילום: אבי כהן, גדעון צנטנר; עריכה: קשת סידי

      בעשורים האחרונים עלו לישראל עולים רבים מאתיופיה וממדינות ברית המועצות לשעבר. שתי אוכלוסיות העולים סובלות מבעיות ומקיפוח, ואף על פי כן אין זכר לשיתוף פעולה בין הצדדים, גם לא במחאת יוצאי העדה האתיופיות בימים אלו. יש מי שאומר שזה נובע מגזענות של העולים מרוסיה כלפי עולי אתיופיה, ואילו אחרים מסבירים זאת בחוסר במכנה משותף בין המצוקות של שתי הקבוצות. גם ההבדלים במנטליות בין המגזרים מוזכרים כסיבה לחוסר שיתוף הפעולה בין הצדדים.

      לדברי אלכס טנצר, פעיל חברתי המכיר מקרוב את העלייה מברית המועצות לשעבר, יש כמה סיבות לחוסר החיבור עם יוצאי אתיופיה. לטענתו, בשנות ה-90 הייתה אוכלוסיית העולים מרוסיה מאוד פעילה ותוססת, אך לאחר התעלמות מוחלטת ממחאתם, היא גוועה לחלוטין. "בשנות ה-90 אני ארגנתי הפגנות גדולות בנוגע למצוקות העולים מרוסיה. הן היו תוססות כמו המחאה של עולי אתיופיה, אבל לא הייתה שום תמיכה. זה לא עניין אף אחד, ואז החלטנו להתכנס ולדאוג לעצמנו. המגמה הייתה להקים מפלגות משלנו, שייצגו אותנו וידאגו לצורכי העולים".

      טנצר טוען כי במחאה החברתית ניתן היה לראות את התוצאות של התבדלות הקהילה. "במחאה החברתית אף אחד לא נגע במצוקות של העולים מרוסיה. לפי בדיקה שעשיתי, אוכלוסיית העולים הייתה הכי פחות פעילה במחאה מכלל המגזרים בישראל", הסביר טנצר והדגים: "לפי הנתונים הרשמיים, 2,620 ממתינים לדיור ציבורי, אבל הנתון הזה לא מתייחס לצרכים של העולים מרוסיה. על פי הנתונים שבידיי, 30 אלף עולים מרוסיה גם ממתינים לדיור ציבורי ואף אחד לא מזכיר את זה".

      מחאת יוצאי אתיופיה, תל אביב, 03.05.2015 (דרור עינב)
      אין שיתוף פעולה בין שני המגזרים. הפגנת יוצאי אתיופיה בתל אביב, ראשון (צילום: דרור עינב)

      טנצר עוד אמר כי סלי הקליטה של אוכלוסיית העולים מרוסיה ואלו מאתיופיה היו שונים לחלוטין. לדוגמה, הרוב המוחלט של עולי רוסיה עברו קליטה ישירה ללא שהות במרכזי קליטה, וגם השיעור הקטן מהם שהיה במרכזים כאלו, היה שם לזמן מוגבל של חצי שנה, בשונה מעולי אתיופיה. נוסף על כך, לדבריו, המשכנתאות שלהן היו העולים מאתיופיה זכאים היו גבוהות יותר מאלו של העולים מרוסיה. גם בשעות התגבור במשרד החינוך, לטענתו, היה הבדל לטובת העולים מאתיופיה, שהיו זכאים ליותר שעות.

      פרט לבעיות הדיור הציבורי, טנצר התייחס למצוקה נוספת וייחודית לעולים מרוסיה – הפנסיה. "הבעיה הקשה ביותר היא בעיית הפנסיה. רבים מהם עלו לישראל כשהם היו בני יותר מ-40 ולא הצליחו לצבור פנסיה", הסביר. "לכן הם מגיעים למצוקה כלכלית מאוד קשה לאחר שהם מסיימים לעבוד". לדבריו, קבוצה זאת כוללת יותר מ-250 אלף איש.

      קיריל טרטקובסקי, מבעלי מסעדת "באבא יאגה" בתל אביב, מסכים שאלו מצוקות שונות לחלוטין. "אני לא רואה מכנה משותף .אני גם לא זוכר מתי הרוסים יצאו להפגנה, ועוד נגד אפליה. העולים מאתיופיה סובלים מבעיה של זלזול. יש תקציבים שמסייעים להם, אבל הזלזול שהם מדברים עליו כנראה מקשה עליהם להתקדם. הבעיה של הרוסים היא אחרת. הם הגיעו לפני 20 שנה, ויש להם מוטיבציה גבוהה מאוד. מצד שני, הרבה הגיעו אחרי גיל 40 ולא הצליחו להשיג פנסיה או לקנות דירה, ואין להם את אותם תנאים שנותנים לעולים מאתיופיה בנושא הדיור".

      בנוגע לאפליה, הוא טוען כי החברה הרוסית אינה סובלת מהבעיה הזו. "אם יש אפליה, זה לא מעבר לאפליה של המזרחים, תמיד מוציאים את השד העדתי לפני הבחירות. אולי יש אפליה קטנה, אבל לא אחת שתוביל למחאה. לעתים אולי צוחקים על המבטא, אבל זה לא כמו שהאתיופים מתארים".

      עולים מרוסיה בהפגנה מול משכן הכנסת, יוקר המחיה, אוגוסט 2011 (עומר מירון)
      "המגזר הרוסי היה הכי פחות פעיל". הפגנה של עולי ברית המועצות לשעבר במחאה החברתית (צילום: עומר מירון)

      לדברי טנצר וטרטקובסקי, הרוסים מורגלים ומחונכים לעבודה קשה, ואין להם זמן לצאת להפגנות. "רוסים לא יוצאים להפגנות. חונכנו לעבוד ולעבוד קשה, וזה מה שאנחנו עושים. אין זמן לצאת להפגנות", אמר טרטקובסקי. טנצר הוסיף: "אם מקרב האוכלוסייה האתיופית פעילים יותר הצעירים, בקרב העולים מרוסיה, רוב הפעילים הם מבוגרים כי יש להם זמן להתעסק בזה. הצעירים עובדים בשתיים-שלוש עבודות, ואין להם זמן להתעסק בפעילות חברתית ובהפגנות. רוב הפעילים הם בשנות ה-50 לחייהם ומעלה. יש להם זמן רב יותר להיות מעורבים בנושאים הללו".

      טנצר הסביר כי ההתעלמות מבעיות העולים מרוסיה יצרה אצלם חוסר אמון, ולכן אין לאנשים כוונה לצאת ולפעול בעניין. "גם העיתונות הרוסית הייתה מאוד תוססת, אבל לאחר ההתעלמות היא הפכה לממסדית יותר. לא רק זה נפגע, אלא גם אחוזי ההצבעה ירדו ובבחירות האחרונות רק כ-60% יצאו להצביע. לציבור העולים אין אמון". הוא עוד הוסיף כי האוכלוסייה הרוסית מאמינה יותר במחאות שקטות ובעתירה לבתי המשפט. אם תשאלו אותו בנוגע לוועדות, זאת מערכת לקבירת הבעיות. "אני לא מאמין בוועדות, וגם הוועדה שנתניהו הכריז עליה בעקבות המחאה של האתיופים היא דרך לקבור את הבעיה ולא לטפל בה באמת".

      השניים מודעים לאדישות של יוצאי ברית המועצות לשעבר כלפי יוצאי אתיופיה, אך מדגישים כי היא לא נובעת מגזענות, אלא מהבדלים מנטליים. "כל הנושא המנטלי מאוד חשוב. אם אתה לוקח את העלייה מברית המועצות בשנות ה-90, הפערים בינם לבין החברה הישראלית היו גדולים מאוד, אבל זה הולך ומצטמצם", הסביר טנצר. "אין מה לעשות, ההבדלים הללו משפיעים, אבל מעל לכול המצוקות והצרכים שונים". קיריל הוסיף: "לא מדובר בגזענות. המנטליות והתרבות שונה לגמרי. המצוקות שונות, ולכן החיבור לא מתאפשר".

      "קשה להשוות בין קליטת משפחה מאתיופיה למשפחה ממדינה אחרת"

      במשרד הקליטה התייחסו לטענות על כך שסלי הקליטה בין שני המגזרים שונים לחלוטין ומסרו: "קשה מאד להשוות בין קליטת משפחה מאתיופיה לבין משפחה ממדינה אחרת. זאת מאחר שיוצאי אתיופיה מגיעים ישירות למגורים במרכזי הקליטה, ומשלמים שם סכום סמלי לחודש (כ-300 שקל למשפחה), למשך שנתיים לפחות, ובהן הם מקבלים תשלומי קיום ממשרדנו. לעומתם, יוצאי ארצות אחרות שוכרים דירות בשוק החופשי מיד עם הגעתם לישראל, על כל העלויות המוכרות לכולנו בשוק הדיור הישראלי. יוצאי אתיופיה נהנים באופן מיוחד וחריג מסיוע רחב בתחום הדיור. משפחות העולים מאתיופיה המתגוררות במרכזי הקליטה הן הקבוצה היחידה מקרב העולים הזכאית למענקי דיור לרכישת דירה בשוק הפרטי".