אני זוכרת את מלחמת לבנון השנייה. דולב בדיוק חזר מתקופת לימודים לצבא. הוא חזר לגבעתי ובתקופת המלחמה הצטרף לגדוד הסיור של גבעתי. אני זוכרת שהוא סיפר לי על המבצע שהיה אמור להשתתף בו עם הגדוד. הוא סיפר שהוא והמג"ד קראו את פקודת המבצע והסתכלו אחד על השני. הם ידעו שהמבצע הזה הוא בלתי אפשרי, אובדני, שאין סיכוי שיחזרו ממנו בחיים. רגע לפני שהגדוד עלה על המסוקים שינחיתו אותם בלב לבנון, מסוק שרק סיים להנחית כוח של הצנחנים הופל על ידי טיל של חיזבאללה. אז יצאה פקודה שאסור יותר לבצע הטסות. המבצע של דולב בוטל, והוא ניצל. זמנית. רגע אחד המשימה האובדנית הייתה הכרחית ובלתי נמנעת למרות המחיר הוודאי שלה, ורגע לאחר מכן ויתרו עליה.
לכל הטורים הקודמים של מיכל קסטן קידר
דולב תמיד נהג לומר: "כשחוטבים עצים, עפים שבבים". הוא התכוון שכשעושים עבודה קשה וכואבת של הגנה על ישראל, יש נפגעים וזה בלתי נמנע. השבוע צפיתי בערוץ 10 בתכנית "המקור" על מלחמת לבנון השנייה, שעסקה בעשיית מלחמה, איך יוצאים למלחמה ומנהלים אותה מלמעלה. התכנית הציפה אותי בגל של כעס מחודש על תהליך החשיבה של המנהיגים שמחליטים לחטוב כאן עצים.
אני מסתכלת על המסך, ורואה שלושה אנשים זחוחים, רבים ביניהם על הקרדיט של המבצעים במלחמת לבנון. עמיר פרץ, שהיה שר הביטחון, ואהוד אולמרט, ראש הממשלה של המלחמה, ודן חלוץ, הרמטכ"ל הכחול הראשון וכנראה האחרון. שלושת הזחוחים פתחו במלחמה וניהלו אותה. מלחמה שבה נהרגו יותר ממאה אנשים, והם לא מדברים על ההרוגים, עד ששואלים אותם. הם עסוקים בלהתפעל מהתפקוד המדהים שלהם במלחמה ומתוצאותיה. הם לא חושבים שהתוצאה היא גם הרס משפחות, אלמנות שנותרו בלי בעל ואבא לילדים, הורים שבוכים על ילדיהם שגמרו את החיים כדי שהשלושה יוכלו לשבת בנחת באולפן ולנתח את ההצלחה הכבירה.
דן חלוץ מתלונן על כך שההתנגדות אליו בתוך הצבא הייתה משום שהוא היה רמטכ"ל כחול, מחיל האוויר, אבל אולי זה באמת היה רלוונטי שהוא היה מחיל האוויר. הם רגילים להסתכל על הכל מלמעלה. גם שר הביטחון וראש הממשלה מסתכלים על המפות ותכניות הקרב ממעוף הציפור, אבל שלושתם שכחו להוריד את המבט שלהם מדי פעם למטה, לשטח, למאות ואלפי החיילים שהלכו ברגל לבינת ג'ביל או לסלוקי, נלחמו מבית לבית, כשחלקם נהרגו. כל זה בשביל לכבוש כפר, כדי שהזחוחים ייראו טוב ויוכלו להתגאות בהישג בשטח. האחריות שלך כחוטב עצים היא לחשוב שלוש וארבע פעמים לפני כל פקודה, כדי שכשקצין העיר ידפוק באמצע הלילה על דלת של משפחה שעומדת לאבד את עולמה, הוא יוכל בלב שלם להסתכל להם בעיניים, ולומר להם שלא הייתה ברירה אחרת.
דולב היה אלוף בחיקויים. אחד האהובים עליו היה של אריק שרון,.בריאיון לקראת הבחירות שבהן הפך לראש הממשלה, הוא אמר שמלחמת שלום הגליל הייתה "מהמוצדקות במלחמות ישראל". חובתו של המנהיג להאמין באמת בדברים האלה, שגם המלחמה עצמה וגם כל מבצע בה היו מהמוצדקים וחסרי ברירה, לפני שמחליטים להתחיל להעיף פה שבבים. לא לשלוח חיילים לכבוש כפר רק כדי לזכות באיזו "תמונת ניצחון" מפוקפקת, או כדי להראות לחסן נסראללה שאי אפשר להעליב את ישראל כי יש לנו כבוד. ועכשיו, אחרי שנהרגו הרבה חיילים, חלקם לשווא, העיקר ש"נסראללה לא ישכח יותר לעולם מי היה עמיר פרץ". אני מכירה גם כמה אלמנות שלעולם לא ישכחו מי היה עמיר פרץ.
שלושת הזחוחים ממשיכים להתנוסס על המסך ומספרים בגאווה על ההתעקשות שלהם מול השניים האחרים לבצע את התכניות שהם הגו והם תכננו והם הורידו את הפקודה, ואני נשרפת מבפנים. כי אני זוכרת את המלחמה, כמו שאני זוכרת את כל המבצעים הצבאיים הקטנים והגדולים, שבהם פחדתי פחד מוות מפני הסכנה וכעסתי על הפוליטיקאים שבגלל הגאווה שלהם מול עצמם, ומול הערבים, מוציאים מלחמה. ועכשיו אני כבר לא נשואה לאיש צבא, ולא פוחדת מתוצאות המעשים חסרי האחריות של מנהיגים זחוחים ופוחזים. אני אלמנה ואני משלמת ומתמודדת יום-יום עם התוצאות של הזחיחות הנוראה הזאת. זה כבר לא מפחיד. זה מכעיס ברמה שאוכלת אותי מבפנים. הורגת אותי הידיעה שהיה יכול להיות אחרת. אילו דולב היה כאן לצדי, הוא היה רב איתי שאני טועה. שלא יכול להיות שפוליטיקאים הם כאלה ציניקנים חסרי אחריות וחמלה כלפי חיי אזרחיהם וחייליהם, אבל הוא לא פה.
כשראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט מתחיל להסביר על הטילים המדויקים של חיל האוויר, על איך הבטיחו לו "תסתכל עכשיו על המסך, תראה איך הטיל נכנס לחלון השני משמאל בקומה השלישית", ואומר: "באמת זה קרה! הוא נכנס! לחלון השני משמאל! בקומה השלישית!", הוא מזכיר לי את אורי שלי, שמתלהב מרובה החצים החדש שלו. מה שאולמרט משמיט זה שיומיים אחרי שהטיל הזה נכנס לחלון השני, נכנסו לשטח גם טנקים, ונגמ"שים, ומחלקות שלמות מלאות באבות של ילדים וילדים של הורים, ונתנו את החיים שלהם. ודולב, בכל שיחת חתך שעשה עם מפקדים ונגדים וחיילים שלו, גם כשהיה כבר סגן אלוף ומפקד גדוד, היה פותח את השיחה ב"איך אני דולב יכול להשתפר". אני רואה את שלושתם מרוצים מצדקתם, וכלל לא חושבים שהיה להם במה להשתפר. כי הם היו מושלמים, והמלחמה הייתה נהדרת.
דווקא דרך הזעם שמתעורר בי בזמן הצפייה בתכנית על מלחמת לבנון השנייה, יש בי איזו תחושת הקלה מטופשת. כי לפחות בצוק איתן המשימה הייתה יותר ברורה, יותר הכרחית וחסרת ברירה. היה ברור שהחיילים לא נשלחים למלחמה בקלות ראש ועל-ידי מנהיגים חסרי יושר, אף על פי שייתכן שכשיסתכלו על "צוק איתן" במרחק של כמה שנים, גם המלחמה הזאת תראה כחסרת משמעות ברצף ההיסטוריה.
שלושת הזחוחים ממשיכים להסביר כיצד הם היו מצוינים, זה הצבא שלא סיפק את הסחורה. את הצבא אני מכירה לא רע. אני יודעת שדווקא מפקדים בצבא יודעים טוב מאד מה המחיר של המלחמה, והם מנסים להימנע ממנה יותר מהפוליטיקאים כי הם משלמים את המחיר בעצמם. בין אם בגופם או בגוף חבריהם הקרובים ופקודיהם. אצל אנשי הצבא, כל חלל משאיר פצע. פצע שממשיך לכאוב לך כל החיים. אני לא מכירה הרבה אנשי צבא שמתראיינים בכזאת זחיחות ושמחה וחיוכים גאים על מלחמות, גם על כאלו שהיו יותר מוצלחות ומוצדקות מלבנון השנייה, על כל הרוגיה. ביקרו אותי בשבעה ואחריה עשרות אנשי צבא, בהם מאד בכירים, ואף אחד מהם לא נראה זחוח או שמח על המלחמה. כולם נראו עייפים, וכאובים, ומעט כפופים. סוחבים על גבם את שמות הפצועים וההרוגים ומשפחותיהם, מודעים לאחריות.
אני רואה את עמיר פרץ ואהוד אולמרט מחייכים, ופרץ מספר איך התקשר לאשתו ואמר לה שעשה "משהו גדול עבור עם ישראל", משום שעלה לפיקוד הצפון ואמר לאלוף שהוא מאמין בו. וואלה עמיר, שיחקת אותה. הצלת אותנו, את כל העם. חוץ מאת מאות ההורים השכולים והיתומים והאלמנות שהשארת אחריך בשדה הקרב, בעוד שאתה לומד שלהחזיר את הכבוד הלאומי עולה בחיי אדם. חיילים ומפקדים שסמכו עליך, שהאמינו במדינה כמו שדולב האמין בה, שהיה בטוח שהוא חייב לבצע את המשימה כי ברור שמי שנותן אותה חושב פעמיים, ושלוש ואולי אפילו ארבע פעמים לפני שהוא נותן אותה.
נראה שהזמן שלקח לאולמרט ולפרץ להחליט על יציאה למלחמה הוא בערך הזמן הממוצע שלוקח לטוקבקיסט ממוצע לכתוב "תנו לצה"ל לנצח, אל תהיו אפסים, תכנסו בהם!", ואז לחזור לנמנם על הספה ולראות חדשות, בזמן שמלחמה חדשה מתחילה להירקם. מלחמה שבה עוד קבוצת חיילים תסתער ותיהרג על גבעה שנראת מאד חשובה והכרחית באותו הרגע, אבל למחרת כבר תיחשב לנשכחת ולמיותרת.
אני מכבדת באופן עמוק את דולב על האמירה האמיצה והמודעת שלו על העצים והשבבים ובאמת שאני מכירה בנכונות שלה, בטח בסביבה בה אנחנו חיים. רק כמה נורא שהוא הפך בעצמו לשבב כזה, כי הוא לא שבב, הוא היה יער שלם, היער שלי.