אבאיי אשטה (26) עלה ארצה בשנת 2010 מגונדר שבאתיופיה. בחודש אפריל 2013 הוא התגייס לצה"ל ושובץ כלוחם בחטיבת הנח"ל בגדוד שחם. אמו מתה לפני 12 שנים ואביו נותר באתיופיה יחד עם ארבעה מאחיו. אשטה ידע עם עלייתו ארצה שהוא רוצה להיות לוחם אך במקביל פעל להעלאת אביו ושאר אחיו לישראל. הדלתות במשרד הפנים ומשרד הקליטה נסגרו בפניו אך כשהגיע ללשכת הגיוס נפתחה הדלת לרווחה.
בהתחלה היו מפקדיו מאפשרים לו להתקשר לחו"ל אך ככל שהתגברו האימונים גדל הנתק עם המשפחה באתיופיה. "אני לא יכול להסביר מה מרגיש בן אדם שמתגעגע לאבא שלו שנמצא רחוק. לא כי הוא רוצה. כי המדינה לא מסכימה שיעלה", אמר אשטה. "כל הזמן ביקשתי שיעזרו לי להביא את אבא. אני לוחם בצה"ל. שומר על המדינה ולא נותנים לאבא שלי לעלות לישראל".
"מי שלא עוזרים לו, מי שלא מקשיבים לו - הולך לכלא", פוסק אשטה. "זה מתחיל מדברים פשוטים. אם הדוד שלך נפטר אתה חייב לצאת להלוויה. יש לך כבוד. אם אחיך מתחתן אתה חייב לצאת לחופש בן יותר מיומיים. התרבות שלי שונה. אני עשיתי תעסוקה מבצעית בעזה. הייתי במבצע צוק איתן. כל מה שביקשו ממני אמרתי כן. אבל כשאתה מבקש לא נותנים לך כבוד. אני חושב שאם יהיה לי ילד כבר לא אשלח אותו לצבא".
"לא מפריע לי שחברים שלי מהמחלקה קוראים לי כושי. אני יודע שהם צוחקים איתי. אוהבים אותי. אבל כשמפקד מדבר אלייך לא יפה ומקלל זה לא מקובל. יש מפקדים וקצינים שבמקום לעזור עושים לך את החיים יותר קשים. לי הייתה מטרה עוד באתיופיה: להיות לוחם. הגשמתי אותה. נתתי 100% מעצמי. עכשיו המטרה שלי היא שיביאו את אבא לישראל, ללמוד ושיהיה לי מקצוע. זה הרבה?!? שלא יגידו לי 'תחכה, תחכה....' כמו המש"קיות ת"ש בצבא. תביאו את אבא שלי עכשיו".
מקובל להתייחס לצה"ל כאל כרטיס הכניסה לחברה הישראלית. מחאת יוצאי אתיופיה שהתפרצה השבוע הציפה גם בצבא העם גילויים של ניכור, בורות וגזענות. הנתונים מספרים את הסיפור. בצה"ל משרתים כיום 6,600 חיילים בני העדה. 330 מתוכם קצינים וקצינות. רמת המוטיבציה שלהם לשרת בצה"ל היא מהגבוהות: 88% מהגברים חייבי הגיוס מתגייסים לצה"ל בעוד שהממוצע הכללי עומד על 75%. בקרב הנשים הנתון עומד על 58%, בדומה לממוצע הכללי. נראה שבצה"ל לא מצליחים למנוע זליגה של בנות מקרב העדה האתיופית לשירות הלאומי. רמת המוטיבציה של הבנים ללחימה היא גבוהה במיוחד. 42% מבני העדה מתגייסים לשירות קרבי כשהממוצע הכללי הוא 40%, ו-8% מהנשים מתגייסות למקצועות הלחימה כשהממוצע הכללי עומד על 6%.
אבל משהו קורה לבני העדה כשהם לובשים את מדי הזית. מנתוני אגף כוח אדם בצה"ל (אכ"א) עולה כי 13% מהכלואים בבתי הכלא הצבאיים הם בני העדה האתיופית, בפועל כל חייל רביעי מבני העדה האתיופית נכלא במהלך שירותו. שליש מהם חוזר פעם שנייה לכלא ומאוחר יותר נפלט מהצבא. אחוז הנשירה של בני העדה האתיופית מצה"ל הגיעו בשיאו ל-29%. כיום אחוז הנשירה עומד על 22%, לעומת ממוצע כלל צה"לי של 16.5%. כל חייל חמישי מבני העדה לא מסיים את שירותו.
צל כבד על צה"ל
ניתוח השיבוצים של בני העדה האתיופית בידי אכ"א מעלה כי 25% מהם משרתים בקרבי, 21% בתפקידי מנהלה, 9% נהיגה, ורק 5% מהם יוצאים לקורסי קצונה. אגף המודיעין קלט בשנת 2013-2014 רק אחוז אחד מבני העדה לשורותיו וחיל האוויר קלט 2%. מפקד חיל האוויר האלוף אמיר אשל שמע על כך והורה על העצמת פרויקטים לקליטת בני העדה וליווי צמוד לאורך השירות.
הנתונים מטילים צל כבד על יכולתו של צה"ל לקלוט בהצלחה את בני העדה האתיופית ביחידות ובמערכים השונים. בחמש השנים האחרונות ניתן אמנם לראות יותר לוחמים ומפקדים ביחידות העלית של צה"ל: שייטת 13, סיירת מטכ"ל, מגלן, 669. אך בודדים מהם מצליחים לטפס במעלה הדרגות או לבלוט במערכים מסווגים כמו אמ"ן וחיל האוויר.
מפקד בכיר בחטיבת חי"ר העריך בשיחה עם וואלה!NEWS כי פערי התרבות בין המפקדים לבני העדה האתיופית מובילים את הצדדים להתנגשות. "מה שיוצר את החיכוך בין המפקדים לבני העדה זו אי הבנה מובנית, כי המסלול וההכשרה שלך כמפקד לא באמת מכשירים אותך להבין אותם לעומק. חייל בן העדה לא מסתכל לך בעיניים כי הוא מכבד אותך ולא כי הוא מזלזל בך כמו שלא מעט חושבים. ומנגד, אנחנו כמפקדים חושבים שאם יהיו לנו יותר מבני העדה האתיופית במחלקה אז ממוצע הכושר של המחלקה, הפלוגה וכן הלאה יעלה כי זו הסטיגמה עליהם - שהם יודעים לרוץ".
אחד הסימפטומים לכישלון של המערכת הצבאית, לדברי הקצין, טמון בחוסר היכולת לייצר תחושת מסוגלות וביטחון עצמי בקרב הלוחמים שמשתחררים לאזרחות. "לא הגיוני שביחידה המובחרת שבה הוא שירת הוא היה מצטיין וכשהוא יוצא החוצה נמצא אותו עובד כפועל או עובד ניקיון במפעל עופות. אף אחד לא גרם לכך שהוא יבין שהוא מסוגל ללמוד. במקרים מסוימים אותו לוחם מסוגל לנהל את המפעל. יש ביניהם כאלה שעולים בכמה רמות על חברי הצוות שלהם אך המציאות חזקה יותר מהכול והם נשאבים למעגל".
ארגווי טספה (23), לוחם לשעבר בסיירת צנחנים, עלה ארצה בשנת 2004 עם אמו וארבעה אחיו. אביו נפטר ואחותו נותרה באתיופיה עדיין ממתינה לאישורי עלייה. "אני רואה עכשיו את האופק אחרי שהשר גלעד ארדן הצהיר שיש אישור רשמי להעלות אותה לישראל", סיפר טספה והוסיף, "תחשוב מה עובר בראש של לוחם שהלב שלו כואב".
תחושת השוני מלווה אותו מימיו הראשונים בישראל. "יום אחרי שהגענו לישראל הלכנו לקופת החולים כדי להירשם. זו פעם ראשונה ששמעתי את המילה 'כושי'. לא הבנתי מה המשמעות של המילה אבל הבנתי שזו לא מילה טובה. לפי הפרצוף של מי שאמר אותה. אחר כך הבנתי טוב מאוד שהרבה דברים אחרים מסתתרים מאחורי המילה כושי".
טספה התגייס וחשב תחילה שהוא לא מפרש נכון את התנהגות מפקדיו. עד מהרה הבין שנחשף למדיניות אותה הוא מגדיר גזענית. "תסתכל על לוחמים אתיופים. הרבה מהם מסתובבים עם מטול רימונים. שאלתי פעם מפקד- למה כל בני העדה עם רימונים? הוא הסביר לי שבילדות בני העדה האתיופית היו זורקים אבנים בכפרים ולכן הם יהיו טובים יותר עם מטול רימונים. אבל המפקד לא בקיא בעובדות. מרבית החברים שלי נולדו בישראל. הם לא גדלו בכפר ולא זרקו אבנים. ככה זה הפך להיות נורמה".
את חוויית השפלה והגזענות הוא עבר גם באזרחות כששיחק כדורעף עם חבריו במגרש ציבורי ואישה דרשה שיעזבו את המקום. "הגיעה אישה עם ילדים ושאלה 'למי גנבתם את הכדור? תעזבו את הכדור ותלכו יא סודנים'. אחר כך היא התקשרה למשטרה. חברים שלי שתקו ואני עניתי לה :'את לא מתביישת. אני לוחם ששומר עלייך כל השבוע וככה את מתנהגת? לא התגייסתי בשביל לשמור עליה. התגייסתי כדי לעשות שירות משמעותי. המשטרה הגיעה, בדקה אותנו לראות מי אנחנו ושאין לנו עבר פלילי. בסוף הם אמרו לנו 'אל תעשו בלגן בבקשה'".
במהלך השירות הוא נפגע בעמוד השדרה אך התעקש להשתתף במבצע צוק איתן. הוא לא חשב לרגע שכעבור פחות משנה הוא ישתתף בהפגנה אלימה נגד הממסד. "בכפרים הכי אלימים בשכם לא הגבנו בכזאת עוצמה על זריקות אבנים. ראיתי בחיים שלי רימוני גז והלם אבל הבנות התעלפו", סיפר בכעס והוסיף, "אסור היה לפגוע בשוטרים. אין על זה ויכוח. אבל ככה מתייחסים לאזרחים?".
ח"כ עומר בר לב, ממקימי תנועת אחרי ולשעבר יו"ר ועדת המשנה למשאבי אנוש בכנסת, עוסק רבות בגיוס בני העדה האתיופית לצה"ל. "יש כאן מורכבות רבה בבעיות אבל כשאנחנו ניתחנו אותן הגענו לכמה מסקנות. אחת בולטת היא ההכנה המקדימה לצה"ל. עיקר הנשירה שלהם מתרחשת בחודשים הראשונים ולכן צריך לייחד פעילות סביב ההכנה ובשלבי הקליטה. מי שעבר את שלבי הקליטה יצליח בהמשך. צריך יותר רגישות מפקדים, יותר לסייע, יותר לשלב, מבחני המיון בכניסה לא בהכרח רלוונטיים מבחינתם. חלקם מוגדר כעילוי בלימודי תוכנה מבלי שמערכות הצבא יידעו לאבחן זאת. עובדתית השיטה הצבאית לא הביאה תוצאות ולכן צריך לשנות את שיטת החשיבה".
ראש אגף כוח האדם האלוף חגי טופולנסקי, ריכז עם כניסתו לתפקיד מאמץ ממוקד לטיפול בבני העדה האתיופית המשרתים בצה"ל ושם דגש מרכזי על ההכנה לצה"ל והשירות, המיונים, מיצוי השירות, ליקויי שירות, טיפול הפרט וההכנה לשחרור. לפי הגדרתו, התפקיד של צה"ל הוא כפול: ביטחוני וחברתי לאומי. כצבא העם, שואף צה"ל להרחיב את הגיוס מכלל המגזרים, בין היתר מבני העדה האתיופית. לשם כך, הוצגו בשנה האחרונה תכניות שירות ודרכי התמודדות עם הפערים שזוהו כמכשול להצלחתם.
האלוף טופולנסקי כינס הערכת מצב ולצד הפערים זיהה גם שיפורים ומגמות חיוביות. אחת ההחלטות הדרמטיות כוללת התבוננות רחבה יותר על בני העדה האתיופית. "אנחנו עוברים להתבוננות על כלל האוכלוסייה ולאתר מי מתוכה זקוק לטיפול ייחודי", הסבירה קצינה בכירה בזרוע היבשה. המערכת הצבאית זיהתה פער חמור במבחני הקב"א והדפ"ר, שלהערכת מומחים בצה"ל לא משקפים את רמתם האמיתית בגלל שהמבחנים הם תלויי תרבות.
"המרכז למדעי ההתנהגות בצה"ל מפתח כלים חדשים לא רק לבני העדה, אלא לאוכלוסיות שמבחינת הקשרים התרבותיים, יש לעולמות התוכן שלהם השפעה על ההישגים שלהם", הוסיפה הקצינה. במסגרת הניסיונות לטפל בבעיה מכיוונים חדשים הוחלט בצה"ל לבחון את בני העדה במכון מיון אזרחי. לפני מספר חודשים בוצע ניסוי ראשון באמצעות 700 בני העדה האתיופית במטרה לשפר את השיבוצים שלהם בצה"ל ולצמצם את הקשר בין המוצא להישגים.
"אנחנו חושבים איך לשבץ אותם במקומות אסטרטגיים", אמרה הקצינה. "השנה שילבנו בחיל השלישות בעלי מקצועות מבני העדה כדי שבעתיד הם יטפלו בחיילים. אפילו מפקד גלי צה"ל נרתם לנושא וישלב מספר גדול של בני העדה בתחנה. צריך למנוע עמדה שיפוטית ואפליה, כי רובם חיילים מצוינים. גם לקצונה אני רוצה שיהיה יותר שוויון הזדמנויות. לא נכשיר קצינים שלא מתאימים אבל נבדוק יותר מועמדים. יש כאן דור ביניים, דור מעבר. נעשה את הכול כדי להתמודד ולסייע".