החלטת שר החוץ ליברמן, להתפטר מתפקידו ולוותר על משרתו בממשלה הנכנסת, אינה צריכה להוביל להוזלת ולו דמעה אחת. יכול להיות שליברמן "עשה בית ספר לנתניהו לכחלון ולהרצוג", אך לא כך הם פני הדברים במה שנוגע לשממה שהוא מותיר בתחום יחסי החוץ בכלל, ומיצוב משרד החוץ בפרט. בתחומים אלה נכשל ליברמן כשלון חרוץ. שלא לפי הפסוק "להצלחה יש הרבה אבות והכישלון הוא יתום", במקרה שלפנינו, לא ניתן לדבר על הצלחה, והכישלון אינו יתום. לא צריך להיות "מר היסטוריה" כדי להגיע כבר היום למסקנה שראש הממשלה יהיה זה שיעמוד בבוא היום לדין ההיסטוריה, על חלקו בדרדור מצבה של ישראל בתחום יחסי החוץ בשנים האחרונות, כאשר ליברמן מילא את תפקיד שחקן המשנה .
מכתב שהעביר מנכ"ל משרד החוץ לשר ליברמן, הוא עדות למצב אליה נקלעה מדיניות החוץ של ישראל ולהתדרדרות הנמשכת במעמד המשרד. במכתב, מפרט המנכ"ל את הסוגיות המרכזיות הנמצאות על סדר היום של יחסי החוץ והדורשות את טיפולו הדחוף של השר. הסוגיה הראשונה במעלה נוגעת למערכת יחסינו עם ארה"ב. "יחסי ישראל וארה"ב שנקלעו למשבר חריף מתמשך ופומבי, עלול להביא לכך שישראל תשלם מחיר כבד בשאר הסוגיות". למרות שלשר החוץ לא הייתה אחריות ישירה ביצירת המשבר, מפני שזו מונחת לפתחו של ראש הממשלה, הרי אין ספק שליברמן נכשל בהנמכת גובה הלהבות.
אסור לשכוח כי ליברמן היה שותף למדיניות ראש הממשלה בהקשר לסכסוך הישראלי פלסטיני, ולקיפאון אליו נקלעו השיחות תחת מזכיר המדינה קרי. עמדת ליברמן בסוגיית המשך הבנייה בשטחים בוודאי לא סייעה. יש להניח שקריאתו למיגור בכוח של שלטון החמאס ברצועה גם היא לצנינים בעיני הממשל האמריקאי. התבטאויות ליברמן קודם ובמהלך מערכת הבחירות בהקשר לפלסטינים אזרחי ישראל, כמו גם קריאתו להגבלת סמכויות בית המשפט העליון, לא הגדילו את מניותיו בוושינגטון. ולכן גם אם היה נשאר בתפקידו, ספק רב אם היה יכול לאתר את המשבר אליו נקלעו יחסינו עם ממשל אובמה.
אפשר להניח שראש הממשלה לא ייתן גם לשר הנכנס דריסת רגל בטיפול היחסים עם ארה"ב, ותחת ממשלת נתניהו, אנו צפויים להמשכיות הנזק ביחסינו עם ארה"ב . שינוי, אם יבוא, יהיה תוצאה של הערכה מחדש אותה מבצע הממשל. יש לקוות שהערכה זו תהייה מקיפה ולא מוגבלת לתהליך המדיני עם הפלסטינים. הערכה זו תחייב את ממשלת ישראל להגיב באופן ענייני בלי שהבוז אותם חשים נתניהו ואובמה האחד כלפי השני, יאפילו על גודל האתגרים הניצבים בפני שתי המדינות.
המכלול השני אליו מתייחס המנכ"ל במכתבו, נוגע לסוגיה הפלסטינית (חברות מלאה באו"ם, תביעות פלסטיניות בבית הדין הבין-לאומי, ויוזמת צרפת להחלטת מועצת הביטחון בנושא פיתרון הסכסוך). גם אם ליברמן היה ממשיך לכהן כשר החוץ, ספק רב אם היה בכוחו לשנות את נחישות הפלסטינים לבנאם את הסכסוך בהיעדר תוחלת למסלול הדו צדדי. הצבת סימן שאלה מצדו של נתניהו לגבי תמיכת ישראל בפיתרון שתי המדינות, והכוונה להמשיך (אם לשפוט על פי מצען של השותפות הקואליציוניות בממשלת נתניהו) במלוא המרץ את הבנייה בשטחים, כל אלו יקשו על התייצבות אמריקאית להדוף יוזמות פלסטיניות או אחרות, שנועדו לשבור את הסטטוס קוו הקיים.
אחת מאותן יוזמות היא זו של צרפת, החותרת להגיש למועצת הביטחון הצעת החלטה בסוגיית פיתרון הסכסוך באמצעות הקמת שתי מדינות. למרות התנגדותה הנחרצת של ישראל, יש מקום לניסוח הצעת החלטה שתחליף את הצעת ההחלטה 242 ששימשה בסיס לפתרון הסכסוך. ההחלטה שהתקבלה בעקבות מלחמת ששת הימים, אינה מבטאת את השינויים הרבים שעברו מאז, ולכן יש מקום לנסח החלטה חדשה. ההחלטה שתתבסס על ההתקדמות במו"מ שנוהל בשנים עברו, תצטרך לקבוע את הפרמטרים והעקרונות שיעמדו בבסיס יישוב הסכסוך. במקום להתנגד, על ישראל להשפיע על תוכן ההחלטה תוך תאום הדוק עם ארה"ב.
המכתב גם מתייחס להתמודדות עם האיומים בחזית הצפונית ואיום הגרעין האיראני. זו כמו גם השאר, מותנית לדעת המנכ"ל בשיקום היחסים עם ארה"ב ובהמשך תאום הדוק. כל זה מלמד את עומק תלותנו בארה"ב ועד כמה שר החוץ ליברמן לא היה האדם הנכון במקום הנכון, ובוודאי לא מי שבכוחו להחזיר למשרד החוץ את החלק הארי מסמכויות ניהול יחסי החוץ של ישראל, סמכויות שהופקעו על דעת נתניהו ולנגד עיניו של שר החוץ מבלי שעשה הרבה לתקן את המצב.
בסיכום ,הירושה אותה מותיר השר ליברמן ליורשו אינה מותירה בלשון המעטה מקום לקנאה. את התקווה לשינוי המצב גם אם היא קלושה אסור לאבד.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.