הרוחות שוב סוערות סביב חוק השוויון בנטל, כאשר בהסכמים הקואליציוניים שזה עתה נחתמו עובר קיצוץ נרחב. מעבר לשאלה מי צודק, ומה צריך לעשות באשר לגיוס חרדים, מעניין לראות כי המחלוקת הזו אינה חדשה. היא התקיימה עוד בתקופתו של הרמטכ"ל האחרון בהיסטוריה של עם ישראל טרם קום המדינה. דמותו אף היוותה מודל לרבים מראשי הציונות בר כוכבא.
עבור מייסדי הציונות המצביא העתיק היה גיבור עברי חדש, חלוץ ולוחם, ניגודו של היהודי הגלותי, לומד התורה השברירי. מאכס נורדאו, בעל חזון ''יהדות השרירים'' נאם בקונגרס הציוני השני ואמר כי "הציונות מעוררת את היהדות לחיים חדשים... בפעם הראשונה אחר מלחמת הייאוש של בר כוכבא הגדול... חוזרת ונשמעת בתוך היהדות הדרישה, שכלל ישראל יחגור כולו עוז".
ברור שלולא מרידה זו בדרך היהודית הישנה לא הייתה יכולה לקום מדינת ישראל. אך גם ברור לגמרי שאותה ''יהדות ישנה'' לא באה אל קיצה והיא עדיין חיה ובועטת בדמותה של החברה החרדית. האם מוצדק גם היום להתייחס אליה מאותה עמדה שעיצבו נורדאו וחבריו? קריאה בסיפור בר כוכבא מתווה כיוון אחר ליחס אפשרי בין לוחמים ולומדי תורה בישראל.
המדרש המספר על מלחמתו של בר כוכבא בכובש הרומאי, מתאר את ''תפילתו'' ביציאתו לקרב: "ריבון כל העולמים, אל תעזרנו ואל תחלישנו!". ניכר מסיפור זה שיראת שמים לא הייתה ממאפייניו המרכזיים של הגיבור האגדי. המדרש ממשיך ומתאר את כוחו הרב במלחמה ואת תגובתו של רבי עקיבא, זקן החכמים בדורו, הקובע שבר כוכבא הוא "מלך המשיח". זוהי מן הסתם עמדה מוזרה לרוח היהדות הרבנית ולכן בצמוד אליה מופיע תגובתו החריפה של רבי יוחנן בן תורתא: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד אינו בא".
בניגוד לבר כוכבא מציב המדרש את הפכו, רבי אלעזר המודעי, היושב בשק ואפר ומתפלל בכל יום לאל: "ריבון כל העולמים, אל תשב בדין היום, אל תשב בדין היום!". העיר ביתר, המעוז שבו שרויים יחד הלוחם והרב, מחזיקה מעמד שלוש וחצי שנים תחת מצור, עד שהמצביא הרומאי נואש ומחליט לשוב לארצו.
מתי העיר מוכנעת? כאשר "כותי אחד" מציע את עזרתו. הוא מתגנב לביתר ועושה את עצמו כלוחש באוזנו של הרב המתפלל. "נשמות טובות" צופות במחזה וממהרות לספר לבר כוכבא, החושד ברב שהוא מנהל משא ומתן על כניעה לאויב, ולפיכך בועט בו והורגו. ברגע זה קורסות כל ההגנות של העיר, הרומאים פורצים פנימה ובר כוכבא נהרג.
אם ננתח את הסיפור התלמודי, הן בר כוכבא והן אלעזר המודעי פונים לאל. הראשון כמו מאכס נורדאו מבקש להדגיש את היכולת הפיזית ואת ההסתמכות העצמית. השני מבקש להדגיש את תלותו באל, זה שלפניו הוא חי כסגפן המדכא את גופו בלובשו שק וביושבו באפר. המספר רוצה ליצור השוואה בין שתי התפילות: הראשון פונה לאל ומבקש ממנו שלא לנקוט בפעולה, וגם השני מתפלל לאל ומבקש ממנו לא לנקוט שום פעולה. לשניהם ברור שאם האל לא יתערב, המצב לכל הפחות לא יורע. יחד הם יוצרים איזון מתוח שאלוהים אינו מעוניין להפר. למעלה משלוש שנים המצב הזה מחזיק מעמד. בהלכה היהודית שלוש שנים מהוות חזקה מצב עניינים שנחשב מעתה לקבוע. לתוך המתח השברירי הזה נכנס ה"כותי" ומפיל את העיר.
סיפורי החורבן שבתלמוד הבבלי, כמו גם המקורות ההיסטוריים, מעידים שירושלים של טרום החורבן הייתה שסועה במחלוקות פנימיות עזות. גם העיר ביתר מתקיימת במתיחות מתמדת: בחזית נמצא המנהיג ה''חילוני'' שדורש מאלוהים לא להתערב, ובעורף הרב ה''חרדי'' המתפלש בעפר, המתחנן לאל שלא ידון את עמו לכף חובה.
הנפילה מתרחשת ברגע שהמחלוקת מוכרעת באלימות. מקריאת הסיפור עולה שנפילת העיר אינה קשורה ל"תפילתו" הנועזת של בר כוכבא. הוא אינו נענש על כך, אלא על הריגת רבי אלעזר. הפרת האיזון היא שמחסלת את העצמאות היהודית.
הוויכוח על הדרך הנכונה להובלת העם אינה המוקד, אלא השאלה כיצד יש לנהל מחלוקות. גדולתה של יהדות חז"ל היא היצירה התלמודית- יצירה שמחזיקה עולם תרבותי מגוון, חלוק, מתוח אבל ביחד. כל עוד נלמדות דעותיהם של רבי עקיבא ושל רבי יוחנן ביחד, כשתי דעות לגיטימיות, אפשר להחזיק מעמד.
הלקח העיקרי מהסיפור המדרשי הוא שהכרעה לטובת אחד הצדדים אינה הדבר המבוקש, אלא דווקא חיפוש הדרכים להחזיק את המצב המתוח ביחד. מה שהכשיל את ניסיון התקומה הלאומית הקודם היה ההכרעה האלימה. מה שאולי יחזיק את הניסיון הנוכחי היא גישה שמצליחה להכיל את הקבוצות השונות, למרות המחלוקות העזות.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.