(צפו בריאיון עם הרב יוסף הדנה, הרב הראשי של קהילת יוצאי אתיופיה)
ראומה, חרדית בת העדה האתיופית ואם לארבעה מאשדוד, הגיעה בגיל 15 עם כמה מחברותיה לתיכון סמינר וביקשה להתקבל. היא נדחתה: רכזת הרישום סירבה לקבלה בגלל היותה אתיופית. "היא עשתה מהומה גדולה", נזכרת ראומה, "הוריי מאד נפגעו. אבא שלי אפילו איים שהוא לא ייתן לי כסף אם אלך ללמוד במקום שאני לא רצויה בו. הייתי חזקה, רציתי להילחם. המטרה הייתה להוכיח שגם אנחנו חלק מהעם היהודי". שלושה ימים היא ישבה בבית וסירבה לוותר. לבסוף, ניצחה והתקבלה, אך המלחמה שלה רק התחילה. אף שלמדה במוסדות חרדים מוכרים ופופולאריים, התחתנה עם אברך ומנהלת אורח חיים כשר למהדרין, ילדיה נתקלים באותה אפליה.
"אישה שהתחתנה ומנהלת אורח חיים חרדי, על סמך מה שוללים את ילדיה מהמוסד? רק בגלל צבע העור? זה לא מתקבל על הדעת, כואב מאד ודורש שינוי מידי. אני משתדלת לחסן את ילדיי מפני החברה כי הם צריכים להיות מוכנים נפשית לעלבונות האישיים. גם אם אומרים להם שהם כושים או שחורים, אני תמיד מסבירה להם שצריכים להמשיך הלאה עם ראש מורם".
המאבק התמידי שמתארת ראומה הוא מנת חלקם של רבים מהחרדים בני העדה האתיופית. המחאה של בני העדה הציפה שנים של קיפוח, אפליה וגזענות. התקשורת החרדית אמנם דיווחה ביובש על ההפגנות, אולם מעבר לנאומים בודדים של חברי כנסת חרדים, הסערה שהשתלטה על סדר היום הציבורי לא חלחלה אל לב השיח הפנים-חרדי.
כמעט בכל ריכוז חרדי, ישנם חרדים יוצאי העדה האתיופית. מלבד בני ברק וירושלים, הם פורחים ומשגשגים בערים החרדיות אלעד, בית שמש ומודיעין עילית, ורבים מהם מרוכזים בדרום הארץ. אף שקהילת החרדים יוצאי אתיופיה אינה עצומה בגודלה, היא מנקזת אליה לא מעט גילויי אפליה. חברי הקהילה אינם מאוגדים, הם לא מחזיקים בישיבות או כוללים, והם מפוזרים גיאוגרפית. חלקם רואים עצמם חלק מש"ס, בעבר גם היה נציג מטעם העדה ברשימה החרדית-ספרדית לכנסת, אך גם שם הם לא זוכים להכרה או לבולטות יתר.
כשיהודי אתיופיה עלו ארצה, הם דווקא עמדו במרכז מחלוקת שהסעירה את רבני החברה החרדית. הרב עובדיה יוסף המנוח פסק את ההלכה הידועה לפיה אין ספק באשר ליהדותם. לעומתו, רבנים חרדים-אשכנזים חייבו את כל עולי אתיופיה לעבור גיור לחומרה. ב-84' אימצה הרבנות את פסק ההלכה של הרב עובדיה כמדיניות רשמית.
ועדיין, החסם העיקרי בשטח לשילוב יוצאי אתיופיה נותר הדרישה החרדית לעבור גיור לחומרה או לעיתים גיור גמור, ממש כמו אדם שאינו יהודי. "כשרשמתי לפני 17 שנה את בתי הגדולה לגן של רשת החינוך של ש"ס", מספר מזור בהיינה, חרדי יוצא אתיופיה שכיהן כח"כ מטעם ש"ס, "בהתחלה לא שאלו שאלות. אחר-כך כשראו אותי בפעם הראשונה והבינו שאני אתיופי, שאלו אותי על הליך הגיור. הרמתי גבה ורק אחרי התערבותו האישית של הרב עובדיה יוסף, העניינים הסתדרו".
יחסו האישי של הרב עובדיה לאתיופים היהודים בישראל הייתה חריגה בנוף החרדי. "הרב חיבק אותנו ודאג לכל אחד כאילו היינו הילדים שלו", מספר בהיינה. "היום המצב במוסדות החינוך החרדים טוב יותר, אך יש מי שעדיין מנציח את האפליה הזו". הבעיה קיימת במוסדות של הזרם המרכזי החרדי- הספרדי, אך בעיקר בזה החרדי-אשכנזי. "אתה לוקח ילד או ילדה למסגרת חרדית", אומר בהיינה. "אתה ממלא פרטים, יזמנו אותך לריאיון וכשתגיע, התגובה פתאום תהיה שונה. ברוב המקרים זה בגלל שצבע העור שלך כהה יותר. החברה החרדית לא ערוכה ואין לה גם נכונות או כוונה לעתיד לשלב אותנו. אנחנו אפילו לא חולמים או מעיזים להיות ראשי ישיבות וכוללים, דיינים או רבני שכונות".
הם נתקלים בקשיים גם בדרך לחופה. בחברה שבה השדכנים יוצרים את הקשר והמשפחות עורכות בירורים מעמיקים, הסיכויים שגבר או אישה בני העדה האתיופית יתחתנו עם בת או בן זוג מחוץ לעדה נמוך למדי. טובה, חרדית בת העדה בת 25, טרם מצאה את בחיר ליבה. במושגי העולם החרדי, 25 הוא גיל מבוגר מאוד לנישואים. "למה יש לי קשיים בשידוך? כי אני רוצה רק חרדי שלמד בישיבה חרדית. כמעט ואין את זה בעדה שלנו. לא דאגו לקבל אותם לישיבות יוקרתיות. ואני ממש לא מעוניינת באחד שלמד בישיבה של חוזרים בתשובה. "אני לא דואגת. עוד אהיה אשת גדול הדור הבאה", מאמינה טובה, אך מוסיפה בנימה פסימית יותר: "לעצמי אני כבר לא דואגת, לא כי יש פתרונות אלא כי פשוט אין לי ברירה. אני מאד דואגת לילדיי לעתיד לבוא. אולי בכלל הפתרון הוא להתחתן עם לבן ושיחשבו שהילד הוא תימני".
הרב יוסף הדנה הוא הרב הראשי של קהילת יוצאי אתיופיה. את השאלה הראשונה והמתבקשת בריאיון עמו, הוא כבר מציג בעצמו. "אתה רוצה לדעת למה אנחנו צריכים רב ראשי משלנו אם אנחנו כאן כדי להשתלב, נכון? זה דווקא פתר המון בעיות. אם הייתי איזה פקיד שעוזר לרב הראשי לישראל, הקהילה האתיופית לא הייתה יודעת איך להתמודד עם בעיות של נישואין, גיור ובירורי יהדות. הם היו סובלים וזה היה מקשה עליהם את ההשתלבות עוד יותר. התואר הזה מעניק הזדמנות לפגישות קידום ומציאת פתרונות הלכתיים עבור אנשי העדה בישראל".
הדנה מכהן בתפקידו מאז שנות ה-80, כשהחלה העלייה של יהודי אתיופיה לישראל. הוא מסרב להסכים עם הקביעה שכהונתו כרב ראשי לקהילה האתיופית מנציחה במידה מסוימת את האפליה כלפי האתיופים, שהרי לאף עדה אין רב ראשי במתכונת שבה הוא מכהן בתפקידו. הוא מסביר שוב ושוב שיש סוגיות מיוחדות בעדה האתיופית שמצריכות מענה ייחודי. "יש בחורי ישיבות ואברכים בבני ברק ובירושלים, אבל לא קל להם. הם נתקלים בדלתות סגורות וכשהם כבר מצליחים להשתלב ומתחתנים, הם ניצבים בפני בעיה של קיום. אין מי שיעזור להם או יתמוך בהם כלכלית, ולכן הם נאלצים לעיתים לצאת לעבוד". הדנה, שהיה בקשרי ידידות עם הרב עובדיה יוסף, טוען כי פסק ההלכה שלו לא חלחל לרחוב. "בתחילת שנות ה-80, יכולתי לקחת אוטובוסים מלאים בילדים למוסדות חרדים, היה רצון עז. החרדים לא ממש התעניינו בכך. היום, לא רק שהמצב לא השתנה, אלא החמיר. גם מוסדות ספרדים מבקשים לפעמים מאתיופים את ההחמרות בגיור".
הפגנות יוצאי אתיופיה שהתקיימו בירושלים ובבני ברק, טוען הדנה, לא שיקפו בהרבה את קשיי ההשתלבות של החרדים האתיופים, שכן בחברה החרדית מתרצים את דחייתם בסיבות הלכתיות. "זה מטען של עשרות שנים שפרץ החוצה. המצב השתפר לעומת מה שהיה כאן לפני עשר או חמש עשרה שנה. התקווה שלי היא שהחברה הישראלית כולה תשלים עם העובדה שגם לאתיופים יש נכונות, ללמוד, לתרום ולהשתלב, להיות עם אחד, לטוב ולרע ללכת ביחד".
בניגוד לחברה החרדית, הציונות הדתית מאז ומתמיד קיבלה את אנשי העדה האתיופית בזרועות פתוחות. "היא ראתה בהם חלק בלתי נפרד מיושבי בית המדרש", אומר הרב ד"ר שרון שלום, רב הקהילה האשכנזית קדושי ישראל בקרית גת. "הציונות הדתית ראתה בהם חלק מבשרה. אם זה בנישואין, במקומות לימוד, מגורים, מוסדות חינוך לילדים ועל כך מגיע לה תעודת הוקרה".
הרב שלום סבור כי במקרים רבים, בעיות שנפוצות בחברה הישראלית מוצגות כחולי ייחודי של קהילת יוצאי אתיופיה. "הרבה פעמים קל יותר למכור אותה כבעיה של הקהילה האתיופית בגלל צבע העור לכאורה, מה שגורם נזק גדול לתדמית הקהילה". כך, אומר הרב שלום, הבעייתיות מקושרת עם צבע עורם של בני העדה ונצרבת בתודעה הקולקטיבית. בני הנוער האתיופים נשברים כי תודעתם מעוצבת בצורה שהם מופלים בגלל היותם הם".
"לחברה החרדית יש אג'נדה ברורה: כדי שיוצאי אתיופיה ישתלבו אצלם, הם יצטרכו לעבור גיור. לא כפי שפסקה הרבנות הראשית, אלא בצורה מחמירה הרבה יותר. נניח שאדם יוצא אתיופיה עמד בדרישות החרדים ועבר גיור גמור. הוא עדיין יישאר סוג ב'. אם חוזר בתשובה ממוצא אשכנזי לא יוכל להתחתן בדור הראשון עם העולם החרדי ובדור השני הוא כבר יוכל, ספרדי ועל אחת כמה וכמה אתיופי, יהיה לו קשה גם בדור השני כי כאן כבר גוברת התודעה של צבע העור על התודעה השלילית על החזרה בתשובה. אני לא מצליח להבין איך האתיופים חיים בתוך המציאות המעוותת הזו. הם יודעים שאינם מקובלים, ומאידך, מאמצים בכל זאת את הסממנים של העולם החרדי. זו בעיה קשה מאד וכואב לי הלב עליהם".
רבים מהם לא הרימו ידיים, סירבו להיכנע לאפליה ולגזענות ברחוב החרדי ועברו מרצונם את תהליך הגיור המחמיר. למרות הכל, בסוף הם נשארו סוג ב'. צבע עור אי אפשר לגייר.