(צפו בריאיון עם פרופ' גדי יאיר, מחבר הספר "צופן הישראליות")
בחודש שעבר זה קרה. השחקנית ענת וקסמן, שהוכתרה כאויבת המדינה התורנית בשל ריאיון לדני קושמרו בערוץ 2, פרצה בבכי בריאיון לרינה מצליח באותו ערוץ ממש וביקשה שיניחו לה לנפשה. באותו ראיון אומלל לקושמרו כינתה וקסמן את מצביעי הליכוד "השוקולדים" ו-"האלו שצועקים 'רק ביבי'" ואף אמרה: "הוא רק אומר 'ערבים' - והם יוצאים מהחורים". בכך למעשה תפסה וקסמן את הפודיום הפנוי שהותיר זמן קצר קודם לכן יאיר גרבוז ב"נאום מנשקי הקמעות" הידוע לשמצה שנשא בכיכר רבין, שבוע לפני בחירות.
בין וקסמן לגרבוז, היו עוד גיבורי תרבות תורניים שחטפו. פרופ' לתקשורת אמיר חצרוני התייחס בדף הפייסבוק שלו לחוק השבות וכתב: "חבל שלא סיננו את העולים לארץ עם קום המדינה, לא רק את בני עדות המזרח אלא גם רוסים למשל - כדי למנוע מהם כעבור דור להצביע לליכוד ולשלוט במדינה. אם לא היינו פותחים את הרגליים ללא סלקציה לכל מיני יהודים, וספק יהודים, וחצי יהודים ממדינות ליגה ג' שהגורם המאחד אותם הוא לנשק קמעות, לאכול חומוס, לשתות בורשט, לקחת קצבאות". הוא הוזמן לשאת דברי המשך בתכנית הבוקר של קשת, שם השלים את המניפסט שלו ואמר לאמירה בוזגלו, כוכבת ריאליטי ומלהקת סדרות: "חבל שההורים שלה לא נרקבו במרוקו". הוא סולק מהאולפן - והמשיך להצדיק את עמדתו בדף הפייסבוק שלו.
באותו הזמן הפובליציסט והעיתונאי יהונתן גפן הותקף פיזית ומילולית בביתו, לאחר שהביע דעה על תוצאות הבחירות לכנסת ואמר כי "מי שהצביע ביבי, אל תבכו כשהילדים שלכם ימותו במבצע המטופש הבא". כמה ימים אחר כך אחינועם ניני הותקפה כשנחתה בנתב"ג על ידי עוברי אורח שאמרו לה: "עוכרת ישראל, נטפל בך כמו בגפן", לאור התבטאויות עבר שלה כנגד הימין. בהתייחסה לתקרית, אמרה ניני לוואלה!NEWS: "כל השדים יצאו מהבקבוקים. אני מרגישה שאין מעצורים, שהכול מותר. האווירה שבה מרגישים שאפשר להגיד כל דבר, אפשר להתבהם, להיות אלים מילולית ולהיות אלים פיזית, זה פשוט מטורף. וזו עבודה של שנים על גבי שנים, זה חלחל וחלחל, לאט לאט, ועכשיו זה פשוט מתפרץ".
רשימת הדוברים רק הולכת ומתארכת וברוב המקרים מדובר באנשים שעובדים עם התקשורת ומתפרנסים ממנה. וכאן עולות התהיות: אם הכללים ידועים לדוברים, מדוע בכל זאת הם יוצאים אל הפודיום ומשניאים את עצמם עם התבטאויות פוליטיות מעוררות מחלוקת? מדוע אנחנו כחברה כל כך נהנים לשנוא אותם? כיצד השנאה הזאת מחלחלת לשיח הפוליטי ומדוע היא מקבלת מאפיינים ויראליים? והאם הדוברים מנוצלים על ידי התקשורת או דווקא מנצלים אותה?
"31 שנים אני עיתונאי, עד לפני שנתיים לא פציתי פה בנושא העדתי, לא הייתי מזוהה עם זה. אבל אומרים עליי 'הוא בנה קריירה על השד העדתי'", מספר אמנון לוי, מגיש 'פנים אמיתיות' בערוץ 10, שעורר מהומה כשעסק באפליית מזרחים. "פועלים נגדי בכל סוגי ההשתקה. קודם כל הכחשה: הופעתי באולפן של לונדון וקירשנבאום, חברים שלי מהערוץ, ומוטי אמר לי 'מאיפה הבאת את זה עכשיו? זה משנות ה-50''. אחר כך יש את ההקטנה: 'לא , זה קצת, רק בשוליים'. בהמשך יש הלעגה: 'טוב, נו, אתה עושה את זה בשביל הרייטינג'. בסוף יש הלעגה יותר אישית ומכוערת: 'הוא מדבר? הוא שיש לו וילה ברמת השרון, הוא שיש לו חברת הפקה - חסר לו משהו?'. כל השיטות, רק לא להתייחס עניינית למה שאני מעלה. והעליתי נתונים נורא ברורים".
לוי מספר גם על המחיר האישי ששילם: "הפסקתי לדבר עם אנשים בעקבות הסדרה, אנשים שהיו חברים שלי עשרות שנים. מי שנכנס לנושא הזה צריך לדעת שהוא נכנס לשדה מוקשים. וזה מאד לא פשוט, כל אמירה יכולה להתפוצץ לך בפרצוף עם עוצמות אדירות".
"לפעמים התקשורת מלבה את האש, אבל אף אחד לא ישב עם גרבוז ואמר לו לומר את דברים האלו", אמר ד"ר צוריאל ראשי מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן. "מצד שני, עובדה שהתקשורת מעצימה אותו. כמה אנשים ידעו לפני כן מי זה גרבוז? רבים מאלו שתקפו אותו לא ידעו על קיומו. קושמרו לא אמר לווקסמן 'תיכנסי בהם, תהיי פוגענית' לפני הריאיון, אלא יצר לה פלטפורמה תקשורתית. אבל עובדה שראיינו דווקא את וקסמן ולא 50 שחקנים אחרים. גם את חצרוני הזמינו לערוץ 2 כשהם יודעים בדיוק מה הם יקבלו ממנו. כל אחד יודע פחות או יותר מה הוא צריך לעשות במשחק הזה. כל המחקרים מוכיחים שהתקשורת אף פעם לא יכולה להיות משפיעה בודדה, אבל היא בוודאי יודעת על איזו נקודת תורפה ללחוץ. התקשורת צריכה להחליט אם היא לוקחת על עצמה אחריות על איך נראה השיח הציבורי. אם היא הולכת ושמה על סדר היום את מה שבאמת חשוב כאן, או שהיא מתעסקת בזוטות חולין, מי אמר מה על מי, מתעסקת בחילופי האשמות לא אינטליגנטיות".
אפשר לחשוב בטעות שהווקסמנים והגרבוזים הם תופעה חדשה, הקצנה מילולית בתגובה לאלימות הגואה, הבעיות הכלכליות והקוטביות החברתית שרק הולכת ומעצימה. אבל חוקרים חברתיים מצביעים על מכניזם די קבוע של החברה הישראלית, עוד משחר נעוריה. "תמיד דיברו פה. הסוגיה החדשה היא התגובה הציבורית שהתנפחה", מסביר פרופ' תמיר שפר, מומחה לתקשורת פוליטית מהחוג למדעי המדינה ותקשורת באוניברסיטה העברית. "דבריו של גרבוז לא שונים מדבריה של תיקי דיין ב-99', שכינתה את מצביעי נתניהו 'האספסוף מהשוק' או 'נאום הצ'חצ'חים' של טופז ב-81'. יאיר גרבוז דיבר בדיוק בנקודה שבה דיבר אז טופז, רק שהיום יש יותר שימוש בתקשורת בגלל שהיא הופכת למרכזית בשיח הפוליטי והציבורי. האם יש הקצנה יותר מפעם? אני בכלל לא בטוח, שמענו דברים קיצוניים היום כבעבר. ראש הממשלה נתניהו אמר בערב הבחירות ש"הערבים נעים לקלפי בכמויות" וב-99' אמר "שהשמאל שכחו מה זה להיות יהודים". רק שהרגישות גדולה יותר מפעם. לפני 30 שנה הדברים היו נאמרים בהיקף קטן יותר במפגשים וכנסים, והדברים הנוראים היו נשארים רק אצל הקהל. היום יש לכולם פייסבוק והתזוזה רבה יותר".
כפי שהזכיר פרופ' שפר, התבטאויות בעייתיות נשמעות משני צדי הקשת הפוליטית. שירו האחרון של עמיר בניון "אחמד אוהב ישראל" כוון נגד הציבור הערבי בארץ אך בעקיפין גם כלפי תומכי השמאל. "סלאם עליכום, קוראים לי אחמד ואני גר בירושלים. אני לומד באוניברסיטה איזה דבר שניים, מי כמוני נהנה מכל העולמות, היום אני מתון וחייכן, מחר ההוא לשמיים אשלח לגיהינום איזה יהודי או שניים", אמר הבית הראשון בשיר, שהפך במהרה להמנון של חלקים בימין. חצי הביקורת הופנו גם לבניון, ואפילו השופט סלים ג'ובראן, יו"ר ועדת הבחירות לכנסת ה-20, אסר עליו להופיע בעצרת הימין בכיכר רבין לאחר שקיבל את עתירת המחנה הציוני לפסול הופעתו.
אחת ההוכחות המוחשיות לדיאלוג רווי השנאה בחברה הישראלית מגיעה מהערך "כינויי גנאי בשיח הפוליטי בישראל" בוויקיפדיה. שם ניתן למצוא שלל של ביטויים שנכנסו לפנתאון התרבותי הישראלי כמו "אשכנאצים", ביטוי שמשווה את יחס הנאצים ליהודים ליחס האשכנזים למזרחים, או "פושעי אוסלו", כינוי גנאי של אנשי ימין לחותמים על הסכמי אוסלו. זאת לצד ביטויים מוכרים יותר כמו "הצ'חצ'חים", "חתרן בתלי נלאה" ו-"סמולנים".
פרופ' גדי יאיר מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית וכותב הספר "צופן הישראליות - עשרת הדיברות של שנות האלפיים", מסביר מדוע ביטויי שנאה אלו משתמרים בחברה הישראלית, במיוחד כלפי אמנים ואנשי רוח המביעים דעה פוליטית. "בחברות אנושיות יש מקום מאד חשוב לאינטלקטואלים, בצרפת למשל פילוסופים שקולים בדבריהם לדברי ראש ממשלה או נשיא, הם מאד חשובים. גם בארה"ב, אינטלקטואלים או פרופסורים מביעים עמדות שלא קרובות לתחומי העיסוקים שלהם, כמו נועם חומסקי שמתבטא הרבה נגד ארה"ב והוא בכלל בלשן, ועדיין מקשיבים לו בקשב רב. הוא דוגמה בולטת, כי זה מישהו שישראל לא מוכנה לתת לו להיכנס אליה אפילו. בישראל לעומת זאת הדעה האינטלקטואלית לא מקובלת, זה חלק מהתרבות של ישראל כי התפיסה הישראלית היא מאד שיוונית. היומרה ואפילו היוהרה של אנשים לומר כי דעתם נחשבת יותר ויש להקשיב לה זוכה לאש לוהטת".
הפחד מהאחר
כך למשל, זוכי פרס נובל ישראליים כמו פרופ' עדה יונת, התבטאה נגד יחסה של ישראל לפלסטינים וחטפו ביקורת ציבורית מצלצלת כפי שווקסמן קיבלה. "היו רק בודדים שהצליחו בדבר הזה. ישעיהו ליבוביץ' ייזכר לעולם כמי שתבע את המונח 'יודונאצים' בביקורת שלו נגד הכיבוש וההתנחלויות, אבל הוא כן זכה במעמד אינטלקטואל בעיני ציבורים רחבים מאד. השנאה היא תופעה ישראלית מובהקת, שלא מוכנה לקבל אנשים מורמים מהעם, במיוחד כשהמקצוע שלהם הוא העיון השכלי, אנשי רוח. פרופ' תמר כתריאל מאוניברסיטת חיפה אפיינה את התרבות הישראלית כ'תרבות הדוגרי'- חלק מהותי מהחברה הישראלית הוא לומר את האמת מהבטן, בכל האלימות האפשרית, כי זה עניין תרבותי. נימוס, חוסר כנות וצביעות נתפסים כמשהו אירופי בתרבות הישראלית אז היושר הישראלי שהוא יושר אלים מאד, מהווה ביטוי תרבותי למשהו שנוצר פה. תמיד היו ותמיד יהיו גרבוזים ו-וקסמנים. הזיכרון הוא קצר, כחלק מתרבות הדוגרי גם לאנשים כמוהם יש מה לומר, מאותו מקום בדיוק".
פרופ' יאיר קושר את הצורך של הציבור הישראלי לשנוא את אותם גיבורים תרבותיים למשבר זהות ארוך שנים בארץ. "החברה הישראלית לא הכריעה על זהותה. כבר מ-47' הסכם הסטטוס קוו יצר מצב שלא ניתן להכריע בין מזרחיות לאשכנזיות, חרדים כן או לא, יהודית או דמוקרטית. זה יוצר מצב של מאבק בלתי פוסק על הזהות הישראלית. שוחחתי עם קבוצת חרדים שלומדים פה באוניברסיטה. אני פוחד מהם כי הם עשויים להחזיר אותי בתשובה, והם פוחדים ממני כי אני עשוי להחזיר אותם בשאלה, ומה שעומד ביננו זאת השאלה הגדולה: "מי אנחנו כחברה". לכן יש פחד גדול כחברה ושנאה מאד גדולה. אנחנו לומדים לשנוא אחד את השני בגלל המאבקים הבלתי פוסקים על הזהות. יש פחד שקבוצה אחת תכריח אותנו להיות חילונים, או קבוצה אחרת תכריח אותנו להיות מזרחים עם מוזיקה מזרחית. הפחד כלפי האחר גורם לשנאה מאד גדולה. תתי המגזרים מתרבים - הטבעוניים, ההומוסקסואלים, הפמיניסטים - אתה כל הזמן מסתבך פה, איך שאתה לא פונה, שמאלה או ימינה, הזהות לא מאד ברורה", הוא אומר.
"גם אנשי אקדמיה בישראל מבוהלים מהתרבות הזאת. בהקשר הפוליטי, לא מדברים על השסעים העמוקים של החברה הישראלית, מחשש להתלהמות. אנשים לא מעיזים לומר בפרהסיה את מה שהם חושבים. הפחד מהתגובות הציבוריות בישראל גורם לאינטלקטואלים לשבת במערות שלהם ולכתוב בשפה נשגבת שאף אחד לא מבין. בכך הם בוגדים בתפקיד הציבורי שלהם", ממשיך פרופ' יאיר.
"התרבות הישראלית היא פוסט אירופית ולכן היא מגיבה נורא מהר ובאלימות", אומר פרופ' יאיר. "'שונאים סיפור אהבה' זאת תמצית הישראליות. יש המון שנאה, היא ישראלית והיא חלק מאתנו. האמירות של גרבוז ו-וקסמן נאמרות מדי יום על ידי אלפי אנשים. ההפיכה של האמירות האלו לסדר היום הציבורי היא זאת שהפכה את התופעה לעוצמתית כל כך. הפידים של האנשים בפייסבוק מלאים בדיבורים האלו כל הזמן. אבל בדיוק באותה עוצמה אנחנו גם נורא אוהבים אחד את השני, כמו שאין בחברות אחרות - יוצאים למלחמה וכל העם מוצא עצמו אורז חבילות לחיילים. החברה הישראלית באופן פרדוקסלי מפגינה סולידריות ברמות מאד גבוהות".
"גרבוז ו-וקסמן אינם תמימים", מסכם ד"ר ראשי. "שפת הגוף שלהם שידרה נינוחות וביטחון עצמי כשדיברו. פשוט נתנו להם חשיפה ומיקרופון והם התחילו לדבר, אולי בלי לחשוב עד הסוף, אבל בסוף ההפסד הוא לא שלהם אלא שלנו כחברה. כי כשהשיח הופך לקיצוני, רדוד ומקוטב, אנחנו כולנו כחברה הופכים לעיוורים, מתעסקים בשטויות במקום במהות".