על מדינת ישראל עוברים ימים קשים. מצד אחד ישנה תחושה שאני לא מתכוון להתווכח איתה, של קיפוח שחשים בני העדה האתיופית, ומצד שני, אלימות חמורה ביותר שלא נראתה כמוה בהפגנות של יהודים במדינת ישראל. הפגנות אלו בלתי נסבלות, ופוגעות באופן מהותי בלגיטימיות של המאבק של הקהילה האתיופית ובאהדה הציבורית לה את מצפים.
בבסיסיה, מדינת ישראל היא מדינת מהגרים. השוני בינה לבין שאר מדינות המהגרים בעולם, שלמרות שאנחנו מהגרים, אך אנו אחים, השייכים לאותו עם, וכולנו ללא יוצא מהכלל, ללא תחושת עליונות זו או אחרת, חזרנו הביתה לארץ ישראל, כדברי השיר "לבנות ולהיבנות בה".
לאורך שנים רבות, וכנגד כל הסיכויים, עשתה המדינה רבות כדי להעלות עולים ארצה, ממש כדברי מגילת העצמאות: "פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות". תחושות של קיפוח הם לא דבר חדש במדינת ישראל. אך יחסית לאתגרים שמדינת ישראל עמדה ועומדת מולם, היא צולחת אותם ברוך השם, ובאופן מצוין יחסית.
העלייה הברוכה מאתיופיה, היא בין העליות האחרונות המסיביות שעלו לארץ, ולהבדיל מהורי שעלו מטוניסיה בשנות ה-50, כשהמדינה רק החלה את צעדיה הראשונים, עלייתם של הקהילה האתיופית, התאפיינה בתקופה בה מדינת ישראל כבר עמדה על רגליה, ובני הקהילה צריכים היו להתחיל מאפס.
אני אדם ממלכתי, מאמין במדינת ישראל ובשלטון החוק. אם ישנם חלילה טענות על אפליה, יש מקום לטפל בכך, כולל התקשורת שיש לה כוח רב, וכולל הפגנות. אבל, הכל צריך להיות באופן חוקי. והפעם חבר'ה - הגזמתם.
אימי עליה השלום, ואבי יבדל לחיים טובים וארוכים, סבלו את חבלי הקליטה של מדינת ישראל. מעולם לא שמעתי מהם מילה לא טובה על המדינה, מעולם לא שמעתי מהם איזו טענה על אפליה. השיח היה, זו המדינה שלנו, זכינו שיש לנו מדינה ואנו נשתלב בתוכה ונצליח.
אבא שלי עבד בייעור של קרן קיימת לישראל, עבודת דחק, כמו שקרו לזה פעם, עבודה יומית ללא תנאים, וללא ביטחון כלכלי. אימי עבדה במשק בית. מעולם לא ראינו בעבודתם פחיתות כבוד, הסתדרנו עם מה שיש ולא הסתכלנו על הדשא של השכן, ולא משנה עד כמה הוא ירוק יותר.
גדלתי בעיירת הפיתוח יבנה. כיום, בין הערים המובילות במדינת ישראל. עד גיל חמש, גרנו בבניין רכבת של שני חדרים זוג הורים ושבעה ילדים. פעם הראיתי את הבניין לילדיי ואמרתי להם: "תלמדו להעריך את מה שיש לנו". אני יודע, משפחות אתיופיות רבות גרות עדיין בבניינים מסוג זה, אך אני יודע שהרוב המוחלט של הדור הראשון, ובוודאי של הדור השני, ממש כמו שקרה למשפחתי - לא יגורו שם בעתיד.
בכיתה ז', לפני גיל בר המצווה, שלחו לפנימייה כמו שאר האחים והאחיות שלי. הייתי בין התלמידים המעטים ממוצא מזרחי, ולראשונה קיבלתי מספיק בתעודה (אני זוכר, זה היה במקצוע עברית...), בכיתי, פחדתי לחזור הביתה, מה אבא יגיד? איך אמא תסתכל עלי? בחשש רב, הראיתי את התעודה לאבא, הוא חייך ואמר, "את זה אנחנו משנים, כן?" ותאמינו לי, זה היה המספיק הראשון והאחרון שלי אי פעם". יכולתי לבכות שקשה לי, יכולתי לבכות שאני מתחיל מנקודת התחלה מפגרת מאוד ביחס לאותם ילדים שבאו מתל אביב, רמת גן או גבעתיים. אך במקום לבכות, ראיתי בזה אתגר. לא ראיתי עצמי נחות מהם, למדתי שעות על שעות כדי להצליח, נדנדתי למורים, התעלקתי על החברים וכן, הצלחתי, כי ראיתי בזה אתגר ולא נחיתות.
שירתי כקצין צעיר באחת מיחידות המודיעין. באחת השבתות "סגרתי שבת" שלא במסגרת הסבב, רק כדי להשתתף ב"מבצע שלמה". עד היום אני זוכר את התאריך חרוט בזכרוני - "24 במאי 1991". הייתי עם אדרנלין בשמיים וחשתי שזו זכות גדולה להשתתף במבצע שייזכר לדורות הבאים. וכמו שידעתי עד כמה ממשלת ישראל וצה"ל עשו מאמצים כבירים כדי להביא לעלייה הזו, מדינת ישראל תעשה הכול גם כדי לקלוט אתכם בצורה המיטבית שאפשר.
אחרי תוצאות הבחירות האחרונות, נאמרו דברים לא פשוטים של אנשים נגד תושבי הפריפריה, ואני בתוכם, על תמיכתם בליכוד. אישתי ואני היינו בהלם. 67 שנים לאחר קום המדינה, דור שני בארץ, וכך חושבים עלינו? כך מחזיקים מאיתנו? כך מסתכלים עלינו? יכולנו להיפגע ולהיעלב, אך בחרנו בדרך אחרת, ריחמנו על אותם חדלי אישים. אנו נאמנים לדרך שלנו ושיגידו מה שבא להם, לנו זה לא מזיז.
ישנם טענות מצד הקהילה האתיופית על אלימות מצד המשטרה. יכול להיות. מותר לכם להפגין, לגיטימי למחות, זו חובתכם. אך לצערי הרב, ההפגנות האלימות שפרצו בימים האחרונים, הורסות את הבסיס לכל טענה שלכם, צודקת ככל שתהיה. אין מקום לאלימות בשיח הציבורי במדינת ישראל. יהודים אנחנו, אחים אנחנו, אזרחים שווים אנחנו. הפגנות אלימות זו לא הדרך. השוטרים שנפגעו חלקם באורח קשה, הם אחים שלנו, איך אבן מסוגלת להתעופף על ראשם?
אני מחנך ומורה בתיכון "ברנקו וייס" בבית שמש, עיר פריפריה לכל דבר ועניין, שקלטה אלפים מבני העדה האתיופית. בבית הספר, הם חלק בלתי נפרד מאיתנו, היחס אליהם הוא כמו לכולם ללא יוצא מהכלל, הם והוריהם מרגישים בנוח, רצויים ושותפים לדרך החינוכית של בית הספר. אנא אל תרעילו את הדור הצעיר והיפה הזה, ברגשי נחיתות ושנאה. שנאה רק הורסת, התמודדות ואתגרים רק בונים.
אחים יקרים, אנו אוהבים אתכם, עצמנו ובשרנו אתם. אבל, זו לא הדרך, זה לא השיח, עצרו זאת, לפני שיהיה מאוחר מידי.
ברגשי הערכה וכבוד רב.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.