פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      משפחות מצטופפות בחדר, גנים מופרדים ושום תקווה להתקדם

      מרכז הקליטה במבשרת מנציח את מעמדם המוחלש של יוצאי אתיופיה. הם אמורים לשהות בו שנתיים, אך נתקעים שם שנים: "נותנים תחושה שאנחנו עצם בגרון. 11 שנים אני פה ולא זזתי מילימטר". "דגל שחור", סדרת כתבות על יוצאי אתיופיה. ריאיון לאולפן וואלה! NEWS

      משפחות מצטופפות בחדר, גנים מופרדים ושום תקווה להתקדם

      (צפו בריאיון עם ראיון עם זיוה מקונן-דגו, מנכ"לית האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה)

      בין הרחובות המפוארים של מבשרת ציון נמצא גטו של ממש. עולם אחר, מתחת לאף של שכונת וילות שבעה. זהו מרכז הקליטה של העדה האתיופית, שבו חיים בצפיפות נוראית כ-1,300 בני אדם כבר שלושה עשורים. בדירות ישנות,עם שלושה חדרים, מצטופפות שלוש משפחות - משפחה בכל חדר. זוג הורים, ילדים, סבא וסבתא מעבירים חיים שלמים בחדר קטן בגודל של ארבעה על שלושה מטרים, לא יותר. בחדר זה הם ישנים, מתלבשים ומשחקים. מסדרון קטן מחבר בין החדרים ובו מטבחון, שירותים ומקלחת המשמשים את כל יושבי הבית, כ-12 נפשות, לעתים אף יותר. אומרים שממדי הזעם והאלימות שהתפרצו בהפגנת יוצאי אתיופיה השבוע תפסו את הרשויות ואת הציבור הישראלי בהפתעה. מרכז הקליטה במבשרת הוא אחד המקומות שבהם נובטים זרעי הפורענות האלה. מי שמגיע לכאן, לא יופתע עוד.

      לפני 30 שנה הקימו הסוכנות היהודית ומשרד הקליטה את המרכז באמצעות תרומתם של אדווארד ומייבל בייבר, יהודים מפלורידה (הסוכנות מכחישה, וטוענת שהמרכז מומן על ידה). המקום תוכנן לשמש תחנה זמנית עד להתערות העולים בחברה, אך קשיי הקליטה של העליה מאתיופיה והעובדה שרבים מן העולים לא הצליחו ללמוד את השפה או למצוא עבודה ראויה, השאירו אותם במרכז במשך שנים.

      מרכז הקליטה במבשרת ציון (טלי מאייר )
      "החיים שלהם מתחילים ונגמרים במרכז הקליטה משום שהקליטה שלהם בחברה לא הייתה אפקטיבית". מרכז הקליטה (צילום: טלי מאייר)

      מטרים ספורים מפרידים בין מרכז הקליטה לתושבי מבשרת המתגוררים בבתי מידות, ולאורך השנים הזינו הפערים הבולטים מתחים בין הקהילות. "אף אחד לא חשב להזמין אותנו, לא לחג, לא לשבת וגם לא לבית הכנסת", מספר איאיו וורקו, בן 41, שעלה לארץ לפני 11 שנה. "הם שונאים אותנו, ונותנים לנו תחושה שאנחנו תקועים להם כמו עצם בגרון. הם טוענים שאנו מפריעים להם ומורידים את הרמה של היישוב המשגשג שלהם. הם מתים להפוך את פיסת הנדל"ן היקרה שעליה יושב המרכז לשכונת וילות נוספת".

      חיי הדיירים סובבים סביב מרכז הקליטה המשמש, בהיעדר אלטרנטיבה, סוג של חממה. המרכז מספק מרפאה ייעודית, בית כנסת, אולפן, פעוטונים וגני ילדים בשפה האמהרית. "החיים שלהם מתחילים ונגמרים במרכז הקליטה משום שהקליטה שלהם בחברה לא הייתה אפקטיבית", מסבירים במרכז.

      דיירי המרכז מכנים את המקום "גטו". המרכז משכן קהילה סגורה ומופרדת, אף שיותר משליש מדייריו נולדו וגדלו בארץ, צברים לכל דבר ועניין. הדיירים מספרים, כאמור, כי ילדי העדה הולכים לגן משלהם. גם לבית הספר היסודי במבשרת הם לא ילכו. במקום זאת, אוטובוסים מסיעים אותם לבתי ספר רחוקים בירושלים. לדבריהם, את שירותי הבריאות הם מקבלים בשתי קופות חולים בלבד, שמיועדות אך ורק לבני העדה.

      מרכז הקליטה במבשרת ציון (טלי מאייר )
      דיירי המרכז מכנים את המקום "גטו" (צילום: טלי מאייר)

      הנתונים מספרים את הסיפור הקשה של הקהילה. הדיירים ניצבים בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי. הם משתכרים כ-4,500 שקלים בממוצע. האוכלוסייה מגוונת וכוללת צעירים רווקים, משפחות עם ילדים וקשישים, שחלקם מרותקים למיטה. השכירות נעה סביב 500 שקלים למשפחה ומסובסדת על ידי משרד הקליטה והסוכנות היהודית.

      "למדתי שנתיים והוסמכתי כטכנאי, שלחתי קורות חיים וגם קיבלו אותי, אך כשהגעתי לחברה, שאלו אותי במזכירות אם הגעתי לעבוד בניקיון או שאני השומר החדש שלהם. זו הקבלת פנים שלה זכיתי. אתיופים הם או מנקים או שומרים, לא משנה מה הם למדו", סיפר וורקו, טכנאי אלקטרוניקה בגבעת שאול שמשכורתו עומדת על 4,500 שקלים בחודש. "2,300 מתוכם הולכים למזונות ומה שנותר לי מאפשר לי ולאמי להתקיים בקושי. 11 שנים אני פה ולא זזתי מילימטר. קשה מאוד לצאת מהמצב הזה, אני לא יכול לשלם שכירות ובקושי להתקיים, אפילו במרכז".

      מרכז הקליטה במבשרת ציון – תעודת זהות (עיבוד תמונה)

      בימים כתיקונם הצפיפות חונקת, אך בימי סערה, כשהקור הירושלמי מקפיא עצמות, הצפיפות מתקבלת לעתים בברכה. בבית משפחת דג'ני - מדויק יותר יהיה להגדיר זאת החדר של משפחת דג'ני - מתכרבלים להם שני ההורים, ושני הילדים הקטנים, נתנאל בן השנתיים וחצי ואיתן בן השלושה חודשים. "הדירה בת שלושה חדרים, אבל בכל חדר שוכנת משפחה והמטבח משותף לכולם", מנסה להסביר אב המשפחה דוויט. בקנה המידה של המרכז, הוא נחשב לאדם שהצליח בחיים. אף שלמד להיות פקח טיסה והוא שולט בשפה האנגלית, לא קיבלו אותו לתפקיד בנתב"ג. היום הוא מועסק בבנק ישראל בספירת כסף. "זו עבודה סיזיפית והמשכורת נעה בין 5,000 ל-6,000 שלים ברוטו, אך בהשוואה לחברי במרכז, זו אחת המשכורות הגבוהות כאן וגם עבודה יחסית מסודרת", אמר.

      עם זאת, גם דוויט יודע לספר על תחושות ניכור וגזענות שמלוות אותו בעבודה. "אף אחד לא מתנכל אלי, אבל בחדר האוכל אני האתיופי היחיד ומאוד בולט בשטח. על אף שאני כאן כבר יותר עשר שנים ומדבר עברית רהוטה, חבריי לעבודה עדיין יעדיפו לדבר עם קבוצת עולים חדשים מאמריקה או מקנדה. יש לנו קבוצת רוסים שבקושי מדברים עברית והם מתאקלמים יפה מאוד. בסופו של דבר, לא משנה מה אלמד ומה אעשה, אני תמיד אהיה שחור. את זה אני לא יכול לשנות".

      איאיו וורקו, מרכז הקליטה האתיופי במבשרת ציון (טלי מאייר )
      "אף אחד במבשרת לא חשב להזמין אותנו, לא לחג, לא לשבת וגם לא לבית הכנסת. הם שונאים אותנו". איאיו וורקו (צילומים: טלי מאייר)

      ספינאו רטה, בן 41, עלה לארץ לפני 12 כשהוא משאיר מאחוריו אישה, בת וחיים שלמים. "אשתי לא הייתה יהודייה ועל אף שהתחננה לעבור גיור, לא נתנו לה לעלות. אילו היינו מצרפת או מרוסיה אף אחד לא היה שואל שאלות, אבל אנחנו אתיופים". כמו רטה, מרבית דיירי המרכז משתייכים ל"דור הישן" שגדל והתחנך באתיופיה. רובם לא השתתפו בהפגנות האחרונות של בני העדה. "הם אנשים צנועים ומנומסים שנותנים כבוד", הסביר רטה. "דווקא בגלל זה מזלזלים בנו, וזו הסיבה שהכל התפוצץ. הדור הצעיר שנולד כאן גדל כמו כל ישראלי. הם למדו בתיכון והלכו לצבא ולמרות זאת מרגישים זרות, זלזול וניכור. משם כל הזעם".

      על פי נתוני משרד העלייה והקליטה, עלו ארצה 8,341 יוצאי אתיופיה בחמש השנים האחרונות. בעשור האחרון כולו הגיעו 21,246 עולים. הקבוצה הגדולה מבין העולים, 3,788, היא מתחת לגיל 18. כ-2,152 עולים בני 19-30, גיל הממקם אותם בשוק העבודה. מטבע הדברים, רובם מיומנים בענפי החקלאות ובעלי החיים (558) ומקצתם בתחום המסחר והשיווק (43). מרכז הקליטה במבשרת הוא רק אחד מבין 22 מרכזים שהוקמו בפריסה ארצית, מבאר שבע וקריית גת שבדרום ועד עכו וצפת שבצפון. במשרד העלייה והקליטה מציינים כי "העולים החדשים המגיעים לארץ שוהים במרכזים בין 18 חודשים לשנתיים".

      מצבו של מרכז הקליטה במבשרת מהווה עדות לכישלון הרעיון. ביקור בו מעלה שאלה נוקבת: מדוע יש צורך במרכזי קליטה ייעודיים ומופרדים, כשגלי העלייה הגדולים של העדה האתיופית הסתיימו מזמן, והמבצעים להבאתם ארצה (מבצע משה ב-1984 ומבצע שלמה ב-1991) הם זיכרון רחוק? המרכז במבשרת הפך לאנדרטה עצובה שמנציחה את מעמדם המוחלש של בני העדה. רבים מהם, בדיוק כמו וורקו, שוהים בו הרבה יותר משנתיים.

      בית משפחת דג'ני במרכז הקליטה, אלטמן צילם. אפריל 2015 (מערכת וואלה! NEWS , יאיר אלטמן)
      זוג הורים, ילדים, סבא וסבתא מעבירים חיים שלמים בחדר קטן בגודל של ארבעה על שלושה מטרים, לא יותר. בית משפחת דג'ני (צילום: יאיר אלטמן)

      בסוכנות היהודית מנסים לתת תשובות. לדברי הסוכנות, במרכז מתגוררים כיום 850 עולים ולא 1,300. "מרכזי הקליטה מופעלים בשיתוף של משרד הקליטה והסוכנות היהודית והם מיועדים לקליטה ראשונית של העולים (בין חצי שנה לשנתיים) עד ליציאתם לדיור קבע. במהלך שהותם במרכז הקליטה משלמים העולים שכר דירה מינימלי, מסים, כנהוג ברשות המקומית, ותשלומים, כמו כל אזרח בישראל. הם משתלבים במערכת החינוך הרשמית במדינה ובמערכת הבריאות בקהילה. העולים זוכים לליווי מסור של צוות מרכז הקליטה מרגע נחיתתם בארץ ועד ליציאתם לדיור קבע ולמעטפת קליטה המותאמת לצרכיהם האישיים ובהתאם לזמן שהותם בארץ. המעטפת כוללת, בין היתר, שירותי רווחה, לימודי עברית, סדנאות להכשרה מקצועית, תכניות העשרה, פעילויות חברה ותרבות, סיורים ברחבי הארץ ועוד. אנו גם מסייעים לעולים במיצוי זכויותיהם ובמאבקים מול גורמים שונים המנצלים לרעה את מעמדם", נמסר.

      דיירי המרכז מרגישים אחרת. הם תומכים במחאה ומזדהים עם המפגנים, אך יחד עם זאת הביעו רבים מהם ביקורת על גילויי האלימות, בעיקר בהפגנה בתל אביב. "זו אחת הסיבות שבגללן אני לא לוקח בה חלק", אומר וורקו, שבאופן חריג התייצב בהפגנת העדה בירושלים. "זכותנו להביע מחאה, חובתנו לדאוג לעתיד ילדנו. אך זו לא הדרך. אלימות וזעם לא ישיגו פתרון, אלא רק יעצימו את תחושות הניכור והכאב".

      "אני לא מצטער שעליתי לארץ", מסכם וורקו. "זו הארץ שלנו ואני גאה להיות יהודי. המשטרה היא חלק מהמדינה ולכן חלק ממני, זה לא גוף נפרד או מדינה אחרת שאני נלחם בה. השוטרים יכולים להיות אחים שלי או בני העדה. יש בעיה של אלימות וגזענות אבל לא חיכינו אלפי שנים ולא עברנו קילומטרים של מדבר בשביל להילחם אחד עם השני".

      "הרוב המכריע של הדיירים מתגורר בדירות ברמה סבירה"

      ממשרד הקליטה נמסר בתגובה: "הרוב המכריע של הדיירים במרכז הקליטה, אשר אינם פלשו ומתגוררים באופן בלתי חוקי באותן דירות, ונגדם מתקיים הליך בבית המשפט, מתגורר בדירות ברמה סבירה, ואף חלקם מתגורר בשתי דירות צמודות עקב מספר הנפשות. המשרד עוקב באופן שוטף על מנת לדאוג שרמת התחזוקה בדירות הללו תהיה ברמה סבירה.
      יוצאי אתיופיה נהנים באופן מיוחד וחריג מסיוע רחב בתחום הדיור. העולים מאתיופיה נקלטים ישירות מנתב"ג במרכזי הקליטה אשר מיועדים ומתוכננים לקלוט את העולים בראשית דרכם בארץ ולתקופה של עד שנתיים מיום הגעתם, זאת במטרה כי יעזבו את מרכז הקליטה וייקלטו ביישובי הקבע".

      עוד נמסר ממשרד הקליטה כי "משפחות העולים מאתיופיה המתגוררות במרכזי הקליטה הן הקבוצה היחידה מקרב העולים הזכאית למענקי דיור לרכישת דירה בשוק הפרטי. הסיוע לדיור נעשה על ידי מתן מענק כספי למשפחות יוצאות אתיופיה, בסכום הנע בין 300,000 – 700,000 שקל על פי מספר הנפשות במשפחה ושנת העלייה. עולים יחידים (מי שאינו "משפחת עולים") המתגוררים במרכזי הקליטה, וכן אלו המתגוררים שם מעל לשנתיים, זכאים באופן חריג ומיוחד לסיוע בשכר דירה חודשי על סך 1,500 שקל לחודש לתקופה של חמש שנים, ובסך הכול ל-90,000 שקל. זאת, תוך שמירת זכאותם לסיוע בדיור במשך כל אותה התקופה, כאילו התגוררו במרכז הקליטה. בנוסף על כך, הם זכאים להלוואה ייחודית וחריגה בגובה של 281,280 שקל לרכישת דירה בשוק הפרטי".

      (עדכון ראשון: 13:20)