עוד חודשיים נציין שנה לסיומו של מבצע "צוק איתן". כ-2,200 פלסטינים תושבי רצועת עזה קיפחו את חייהם במהלך המבצע, בהם מעל 500 ילדים ועוד מאות אזרחים חפים מפשע. למרות היקפי ההרג המאמירים, ראשי המדינה והצבא חזרו שוב ושוב על המנטרה השחוקה שצה"ל עשה ככל שביכולתו על מנת למזער את הפגיעה באוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה. רבים מאזרחי המדינה מאמינים להצהרות אלה. אך לצערי אני נאלץ לומר שלא מדובר אלא בשקר.
השבוע פרסם ארגון ''שוברים שתיקה'' קובץ עדויות של חיילים ומפקדים שהשתתפו במבצע "צוק איתן" בקיץ האחרון. העדויות החזירו אותי כמה שנים אחורה - אל הימים של מבצע "עופרת יצוקה". באותם ימים הייתי מפקד במחלקת המרגמות של גדוד 50 של הנח"ל. המחלקה שלנו ומחלקות אחרות היו אחראיות על ירי במרגמות 120 מ"מ לעבר הרצועה, בהתאם להנחיות שקיבלנו.
בסרטים, כשהגיבור מבקש לפגוע באויבו, הוא מזהה אותו ויורה לכיוונו כדור הרובה עף במהירות ופוגע כמעט תמיד במצחו או בליבו של האויב. אני מניח שכאשר האדם הממוצע שומע בחדשות על ירי פגזים או מרגמות, הוא מעלה בעיני רוחו תסריט דומה. לצערנו, המציאות רחוקה מלהיות סרט הוליוודי. מרגמות הן נשק לא מדויק, מה שמכונה - נשק סטטיסטי, הנורה מרחוק.
מניסיוני כמפקד מרגמות אני יכול לומר בביטחון - אי אפשר להשתמש במרגמה בכדי לפגוע פגיעה מדויקת בליבו של האויב. כדי להתגבר על חוסר הדיוק, פצצות המרגמה נורות במטחים: 3-10 פגזים בכל פעם. כל אחת מהפצצות יכולה להרוג את מי שנמצא במרחק 10 מטרים ממקום הפיצוץ ולפצוע את מי שנמצא במרחק 20 מטר ממנו. כשיורים עשר פצצות כאלה הסטטיסטיקה אמורה לעשות את שלה, והמטרה אליה כיוונו תיפגע בסופו של דבר. אך אותה סטטיסטיקה מבטיחה גם פגיעה קשה באזור רחב. טווח הסטייה התקין של פצצות המרגמה יכול להגיע לעשרות מטרים מהמטרה. נסו לדמיין את ההרג והרס שמטח אחד של עשר פצצות יכול לזרוע באזור המיושב בצפיפות כמו רצועת עזה.
אני מכיר את הנשק הזה ויודע מה יכולות להיות התוצאות של השימוש בו. אני גם יודע שבמהלך מבצע "עופרת יצוקה" כוחות מרגמות של צה"ל ירו לעבר אזורים עירוניים בהם היו גם אזרחים חפים מפשע. לעיתים זה היה ירי תגובה (כלומר, ירי לעבר מקום ממנו זוהה ירי לכיוון ישראל) ולעיתים ירי ל"ריכוך", כלומר ירי שאמור "לפנות את הדרך" לכוחות. אך לא משנה מה הסיבה לירי - עם נשק כזה, כאשר מתבצע ירי אל עבר אזורים מיושבים, ידוע מראש שאזרחים יפגעו פגיעה קשה.
"התפיסה היא שבשלב הזה אין אזרחים בתוך האזור שנלחמים בו [...] ברור מאוד מה המצב בשטח, הירי הראשוני הוא לא על בתים אבל הוא מבהיר טוב מאוד שנכנסים, זה אחרי כרוזים. לנו יש את הגזרה שלנו, היא פתוחה לגמרי, אין כוחות [אחרים] ואנחנו יודעים איפה הגדוד הבא...". כך תיאר חייל את יחס הפיקוד אל שכונות אזרחיות במהלך מבצע ''צוק איתן''. לאחר ירי ראשוני והשלכת כרוזים - השטח נחשב "ריק". אם נשאר שם מישהו, והתוצאות מלמדות כי רבים נשארו, הוא נחשב לאויב שאין כל מניעה מלפגוע בו. השאלה היחידה לפני ירי היא האם יש כוחות צבא בשטח, ואם אין- "השטח נקי".
לפני חמש שנים אני וחברי קיווינו שזה לא יקרה שוב, שצה"ל לא ישוב להפר בצורה כל כך גסה את ההצהרות שלו עצמו בדבר מחויבותו לשמירה על חיי אזרחים. לכן, עם סיום המבצע ידענו שעלינו לשבור שתיקה ולספר לציבור איך התנהלה הלחימה ההיא. קיווינו שעדויותינו יעוררו דיון ציבורי שידרוש מצה"ל להפסיק את השימוש בנשק זה. אך תקוותינו הכזיבו. עדויות החיילים ממבצע "צוק איתן" מלמדות שהלקחים לא הופקו וצה"ל ממשיך להפעיל ירי סטטיסטי לעבר שכונות מיושבות.
אך אני מסרב לומר נואש. אני מסרב להאמין שהציבור הישראלי יסכים לקבל בשוויון נפש פגיעה חסרת הבחנה באזרחים חפים מפשע. אני מסרב להאמין שהציבור הישראלי יסכים ללכת שבי אחר הצהרותיהם הריקות של מנהיגיו. אני מבקש להאמין שבפעם הבאה שנשמע בחדשות על שימוש בנשק סטטיסטי נקים כולנו קול צעקה. אם לא, נמשיך אנחנו, כל אחד מאיתנו, לשאת באחריות להרג אזרחים גם בפעם הבאה שיעשה שימוש בנשק כזה ברצועת עזה.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.