בשבועיים הכי טעונים רגשית בשנה עבור מי שחי בין הירדן לים, בהם מרוכזים יום העצמאות הישראלי, יום הנכבה, יום הזיכרון ויום השואה, יש יום נוסף שזוכה לרוב להתעלמות בישראל. זהו יום האסיר הפלסטיני שחל ב-17 באפריל. בשטחים הכבושים זהו יום שמציינים בצעדות מחאה ובהתייחסות ציבורית מיוחדת של ההנהגה לנושא והוא ממלא את מרכז סדר היום, זאת בניגוד מוחלט לאופן שבו נושא האסירים הפלסטינים זוכה להתעלמות כמעט מוחלטת בצד הישראלי-יהודי.
מאז שנת 1967 עצרה וכלאה מדינת ישראל יותר מ-800,000 פלסטינים מהשטחים הפלסטינים הכבושים. בכ- 70% מהמשפחות הפלסטיניות, לפחות בן משפחה אחד נעצר, בהם קטינים, נשים וגברים. אי אפשר להבין את הסכסוך והניגודים העצומים בין שתי החברות מבלי להבין עד כמה יש לנושא הזה יש משמעות עמוקה בחברה הפלסטינית. בכל שבוע אלפי פלסטינים ופלסטיניות יוצאים בשעות בוקר מוקדמות בהסעות הממומנות על ידי הצלב האדום הבינלאומי לבקר את קרוביהם בבתי הכלא הישראלי. שגרה של פעמיים בחודש. ריטואל שמכיל בתוכו משמעויות פוליטיות וחברתיות שמעצבות את החברה הפלסטינית.
נכון לחודש מרץ 2015, מוחזקים בבתי הכלא בישראל 5,820 אסירים פלסטיניים. עבור הישראלים מדובר באסירים ביטחוניים ועבור הפלסטינים באסירים פוליטים. במחקר שערך ארגון זכויות האדם "יש דין" הוא מצא כי בין השנים 2004-2006 בסה"כ 5% מבין העבירות היו בגין גרימת מוות בכוונה וניסיון לגרימת מוות בכוונה. על פי דו"ח הפרקליטות הצבאית ב-2009 מתוך 4,900 כתבי אישום בסה"כ 2.6% היו בגין אותן עבירות. נתונים אלו מפריחים את התפיסה השלטת בחלק מהציבור הישראלי הרואה בכלל האסירים הפלסטינים מחבלים או בשמם הציבורי אסירים ביטחוניים. קל להבין מדוע הפלסטינים רואים באסירים אלו אסירים פוליטים. המאבק בכיבוש הינו מאבק פוליטי ומי שנכלא בגין השתתפות למען מאבק זה הינו לפיכך אסיר פוליטי.
הציבור הישראלי יכול להתעלם, חברי כנסת יכולים לטעון שבבתי הכלא עושים קייטנה ולהמשיך לדבר אל המראה שבה אנו תמיד שומעים את התשובה שאנו רוצים לשמוע, שאנו הכי יפים ומוסריים בג'ונגל, אבל כמו בשלגיה המראה אינה משקרת והמציאות בחברה הפלסטינית ושל חלק גדול מהקהילה הבינלאומית עונה תשובה אחרת לגמרי ומדברת שיח שונה לחלוטין. שיח המבין את מרכזיותה של סוגיית האסירים, יודע מהם התנאים האמיתיים בבתי הכלא, כולל השרירותיות שבה נאסרים ביקורים מעזה, ריבוי המעצרים המינהליים, האיסור על קיום שיחות טלפון, המחדלים בטיפול הרפואי, מעצרי הילדים ומעל הכל, השיח סב סביב עינויים. שוב, נושא שכמעט לא עולה לדיון בישראל.
בשנתיים האחרונות חלה עלייה דרמטית בתלונות על עינויים המוגשות נגד השב"כ. בשנת 2014 הוגשו 59 תלונות על עינויים, זאת בהשוואה ל-16 ו-30 תלונות אשר הוגשו בשנים 2012 ו-2013 (בהתאמה). בנוסף, מדיניות החסינות על ביצוע עינויים עודנה ממשיכה. מתוך 860 תלונות שהוגשו בין השנים 2001 ו-2014, לא נפתחה אפילו חקירה אחת על ידי הרשויות הישראליות. בנוסף, עד היום טרם חוקקה ישראל חקיקה האוסרת עינויים או מגדירה עינויים כפשע, כפי שישראל מחויבת על-פי אמנות האו"ם עליהן חתומה ישראל.
לאחרונה עסקה הקהילה הבינלאומית ביתר שאת בנושא אחר הפרות חמורות של זכויות קטינים פלסטינים בבתי הכלא בישראל, הנחשבים לפגיעים ביותר מבין האסירים והעצורים הפלסטינים. מסקנות הוועדה לזכיות האדם באו"ם, שפורסמו בנובמבר 2014, קבעו כי רפורמות של ישראל בסוגייה זו לא היו אפקטיביות וכי קטינים פלסטינים עדיין נתונים למעצר וכליאה שרירותיים וזכויותיהם החוקיות אינן ממומשות. בחודש מרץ האחרון פרסם גוף השייך לאיחוד האירופאי דו"ח ובו הביע חשש לאור דיווחים על המשך הפרות כלפי קטינים פלסטינים, בין היתר איזוק מכאיב, אלימות פיזית, אלימות מילולית, חיפוש גופני בעירום ובידוד בעת חקירה. גם הדווח המיוחד של האו"ם לנושא עינויים נדרש לסוגייה זו בחודש שעבר.
מן הראוי היה שישראל תסתכל על סוגית האסירים באופן שונה לחלוטין ומציאותי הרבה יותר. ראשית תכיר ותפנים כי מדובר באסירים פוליטים ותחדל להשתמש בכליאה ככלי לשבירת רוחו של העם הפלסטיני, בנוסף, תפסיק את השימוש במעצרים המינהליים כמנגון הרתעה וענישה, תחדל מעינויים והתעללויות ותפסיק את מעצר הילדים הנרחב. רק כך ישראל תמלא אחר חובותיה ואולי תוכל שוב להביט על עצמה במראה.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.