לפני 40 שנה, במתחם שהיה ממוקם בגבול שבין הרי בנימין והשומרון, החלו כמה גברים בודדים לבנות גדר מקיפה כחלק מהקמת בסיס צבאי באזור וכחלק מתחילתה של אחיזה באותו מתחם. מדובר היה בבנייתה הראשונית של ההתנחלות עפרה, שהיוותה את תחילת החזון להתיישבות בשטחי בנימין והשומרון כחלק מתהליך שרצו המייסדים שיוביל לסיפוח השטחים למדינת ישראל. עבור פנחס ולרשטיין, ממקימי המקום ולשעבר ראש המועצה האזורית בנימין, מאז אותו חודש מאי בשנת 1975 ועד היום, הפכה עפרה פורצת דרך בתחומים רבים גם אם ההתחלה לא הייתה נראית מבטיחה.
במסגרת מהלך שהוביל באותה תקופה גרעין שילה, גרעין ההתיישבות של תנועת "גוש אמונים", נודע לאנשיו כי צה"ל בונה בסיס צבאי בסמוך להר בעל חצור שבשומרון. שם, כפי שמתאר זאת ולרשטיין, הגרעין נקט בגישה לפיה "פתחו לנו חור בגודל של מחט, ואנחנו נידחק דרכו פנימה". חנן פורת, ממקימי גרעין שילה, שכנע את הקבלן זלמן בראשי להעניק לו את עבודות גידור הבסיס וכך למעשה הניח את אבן הפינה של עפרה.
הקמת הגדר לא הייתה המטרה, כי אם אמצעי בלבד עבור תחילת האחיזה בקרקע. ולכן, לדברי ולרשטיין, היא התנהלה במכוון בעצלתיים ולא הייתה איכותית במיוחד. מדובר היה בשישה עד עשרה גברים שהיו מגיעים בכל בוקר מירושלים לאותו המתחם על מנת לעבוד, ואחר הצהריים היו חוזרים בג'יפ ששלדתו מוצבת עד היום בכניסה לעפרה. ולשרטיין סיפר כי העבודה הייתה כה איטית, עד כי מוטב היה עבור הגרעין אם העובדים המהירים לא יהוו חלק מאותה קבוצת גברים שהגיעה להציב את הגדר במקום בכל יום.
"להגיד שעשינו עבודה מעולה? רחוק מזה", משחזר ולרשטיין. "אני זוכר שאבא של אשתי, זכרה לברכה, שהיה איש חקלאות, הגיע יום אחד להתנדבות ועלה לבעל חצור לעבוד. בלילה, ניגש אליי יהודה עציון, שהיה מעורב בבנייה, ואמר לי: 'תדאג שהוא לא יבוא יותר, כי בקצב שלו העבודה תיגמר מחר - ואנחנו צריכים שהעבודה הזו לא תיגמר".
לנגד עיניהם של אנשי עפרה לא היה דבר מלבד מחנות העבודה שנבנו באותה התקופה, בהשפעת העלייה השנייה. "לנגד עיננו היו מחנות העבודה של אז, כמו 'חומה ומגדל' ומהלכים נוספים שהובילו את תנועת ההתיישבות המיתולוגית", הסביר ולרשטיין.
תוצרת עפרה: עיתונאים ואנשי המחתרת היהודית
השנים חלפו מאז שקבוצת הגברים הקימה לאט את הגדר, ועפרה, שמשתייכת למועצה האזורית בנימין, הפכה להתנחלות ובה כ-3,500 בני אדם. השבוע היא חגגה 40 שנה להקמתה. מדובר כיום בהתנחלות ציונית דתית, אשר מקדשת את המדינה לצד קידוש הדת. "לגור בעפרה זה מין חממה אידאולוגית", אמר ולרשטיין והביע צער על כך שאין יותר חילונים במקום. "אלו אנשים ערכיים, יוצאי שבט אחד עם תפיסת עולם. עם כל המגוון, הוא עדיין מגוון דתי ולא של כלל החברה הישראלית וזה לוקה בחסר".
מהמקום הקטן הגיחו במהלך השנים אנשי תקשורת רבים, אשר חלקם החלו את דרכם בעיתון "נקודה", שנוסד מהעיתון המקומי. בין העיתונאים שהתגוררו בעפרה ניתן למצוא את השר אורי אורבך שמת לפני כחודשיים, אורי אליצור שמת לפני כשנה והיה עורך העיתון "מקור ראשון", וכן עיתונאים צעירים כמו הכתב הפוליטי של חדשות 2, עמית סגל וכתב השטחים של ידיעות אחרונות, עקיבא נוביק.
לצד זאת, גם אנשי המחתרת היהודית, שהוגדרה ארגון טרור יהודי ופעלה בשנות ה-80, הגיעו מעפרה. בין אנשי המחתרת, שניסתה להתנקש בחייהם של שלושה אנשי ציבור פלסטינים ותכננה לפוצץ את כיפת הסלע ואת מסגד אל-אקצה, ניתן למצוא את חגי סגל, יצחק נוביק ויהודה עציון שהיו תושבי עפרה.
אך ולרשטיין סמוך ובטוח שדווקא ההנהגה ביהודה ושומרון, היא זו שדואגת שלא יהיו קרעים בחברה הישראלית. לדבריו, ההתנתקות היא ראיה מוצקה לכך. "העובדה שבמאבק בגוש קטיף לא הייתה שפיכות דמים, היא בגלל ההנהגה ביהודה ושומרון - לא בגלל הדרג הפוליטי ולא בגלל הצבאי", טען. "היחידים שהחליטו, למרות המחיר הקשה, שלא תהיה מלחמת אחים, הם רק אנשי ההנהגה של ההתיישבות. הם דאגו שלא תהיה שפיכות דמים למרות שהפינוי היה פשע נתעב, והם יצאו נגד רבנים שקראו לסרב פקודה".
עפרה הייתה זו שגרמה לשינוי מהותי הן בגוש אמונים והן בחברה הישראלית, כפי שהסביר ולרשטיין. מדובר היה בתקופה שבה עלו לתודעה שתי תנועות בעלות עקרונות הפוכים לחלוטין "גוש אמונים" ו"שלום עכשיו", והניגוד שהעניקו "אנשי שלום" עכשיו היה הדלק עבור אנשי "גוש אמונים" להישאר בשטח, לפי דבריו של ולרשטיין. אך הבנייה הענפה באזור, שעפרה הייתה רק יריית הפתיחה שלה, לא הייתה אפילו בדמיונם של מייסדיה.
"אם אגיד לך שהאמנתי בתנופת ההתיישבות אהיה שקרן"
"עד אז, מירושלים, בכל השטח לא הייתה נקודת התיישבות יהודית אחת בכל האזור. אם אני אגיד לך שאז, בתור קומץ אנשים, האמנו שתהיה כזו תנופת התיישבות - אהיה שקרן", סיפר ולרשטיין. "אבל המהלך הזה היווה פריצת דרך עבור רבים: עפרה מונה היום 700 משפחות וביהודה ושומרון יש קרוב ל-400 אלף מתיישבים. לא חזיתי שאראה זאת בחיי". ולרשטיין המשיך והסביר על התעוררות הגוש לאור השינויים בחברה הישראלית באותה התקופה. "לאחר מלחמת יום הכיפורים, הייתה התעוררות של שתי תנועות הופכיות - גוש אמונים ושלום עכשיו. אנחנו האמנו שאם אנחנו רוצים שהשטח הזה יסופח בעתיד למדינת ישראל, רק התיישבות במקום תגרום לכך, כמו שהיה לפני קום המדינה, וההצלחה שלנו הייתה פריצת הדרך למפעל הזה".
לאחר ההצלחה החלקית עם סיום בניית המחנה הצבאי, התגלע ויכוח בתנועת "גוש אמונים", אם מחנה צבאי זו אחיזה מספקת שתוביל להתיישבות, כפי שחשבו אנשי גרעין שילה, או שיש לפעול כפי שבגרעין אלון מורה האמינו עלייה למקום לטובת הקמת יישוב. אלא שאנשי גרעין אלון מורה פונו מהאזור כמה פעמים בטרם החלה עפרה להיבנות לצד המחנה הצבאי, וחברי גרעין שילה דבקו בתכניתם ונשארו בתחום המגודר שאותו תחמו במשך חצי שנה.
כמה משפחות החלו להגיע למקום, כל אחת מהן קיבלה חדר, ולאט לאט המשיכו מייסדי המקום בפיתוחו על מנת להקים בו יישוב. "התחלנו בקטן ובהמשך רבים הגיעו ותרמו מזמנם ומעבודתם להקמה. אחד הגיע לפרוץ דרכי גישה, אחר התחיל לעבוד על קו מים ודברים נוספים והכול בתרומה. בהמשך החלו להקים מבנים למגורים ומספר המשפחות, יותר מ-20, עברו לבתים משלהם", סיפר ולרשטיין.
שמעון פרס היה אבי האחיזה: "המציאות הייתה שונה"
לצד העשייה העצמאית של המייסדים בשטח, ולרשטיין מציין כי הקמת המקום קיבלה גיבוי ממשלתי. לדבריו, תחילתה של עפרה כמחנה עבודה הייתה רעיון של רחל ינאית בן צבי אשת הנשיא דאז, יצחק בן צבי. "אנשי תנועת העבודה של אז היו שונים", הסביר. "אם היום אנשי מפלגת העבודה הם מהמרכז ושמאלה, המציאות בימים ההם הייתה שונה. רבים מבניה של התנועה הזו הגיעו כדי לסייע לנו בהתנדבות במהלך ההתיישבותי הזה".
מעבר לכך, בניגוד למקובל היום, השלטון היה מעורב במידה מסוימת בהקמת ההתנחלות, ומי שהוגדר כאבי האחיזה במקום היה לא אחר מנשיא המדינה לשעבר שמעון פרס, שהיה אז שר הביטחון. "לאחר חצי שנה של עבודה, ב-ט' באייר החלטנו להישאר במקום ולהיכנס לשלדי המבנים של המחנה הירדני שבנייתו החלה לפני מלחמת ששת הימים", סיפר ולרשטיין. "האנשים לא חזרו לירושלים ואני הבאתי גנרטור קטן, מים וציוד נוסף כדי להישאר במקום. לאחר כמה שעות, הגיע הצבא ולקח אותי ואת יהודה עציון למפקדה ברמאללה. הכוונה שלהם הייתה לפנות אותנו, אבל אמרנו להם שיבדקו בלשכת שר הביטחון אם זה מה שהם צריכים לעשות. לאחר בירור קצר, פרס אמר להם לא לאשר, אבל לא לפנות אותנו, וחזרנו למחנה".
עד היום, לא ברור לוולרשטיין מה הייתה מגמתו של פרס באותו המהלך. "היה לנו ערוץ תקשורת ללשכת שר הביטחון. אני זוכר שכשניסיתי להיפגש עם יצחק רבין, אמרו לי בלשכת ראש הממשלה, 'אתם הבייבי של פרס, אל תבואו לפה יותר'", הוסיף. "אין לי מושג מה עמד מאחורי זה, אבל זו שיטת פרס קלאסית - לא לאשר אבל גם לא לפנות".
בעניין התקשורת מול הפלסטינים, המציאות הייתה שונה לחלוטין מהיום, לפי ולרשטיין. לטענתו, הפלסטינים והיהודים חיו בדו קיום מוחלט עד לאינתיפאדה. "היום קשה להאמין, אבל באותם הימים מי שלא היה לו אוטו עלה בשער שכם על אוטובוס לרמאללה, ומשם במונית פלסטינית הגיע לעפרה. את הקניות שלנו עשינו בשוק ברמאללה ואני זוכר שהערבים היו משתרכים אחרי מי שעשתה עבורנו את הקניות ורבים מי יעזור לה לסחוב אותן, עד שהגעתי עם הרכב לאסוף אותה. לא היה חשמל וטלפון בעפרה, והמשרד שלי כמזכיר היישוב היה בבית קפה מתחת למסגד בכפר הפלסטיני הסמוך, עין יברוד. השתתפתי בחתונות שלהם, נציגים שלהם השתתפו בטקסים שלנו במקום והקשר היה טוב עד האינתיפאדה, כשהכול התהפך".
"ההליכים נגדנו מגיעים ממי שרוצה לראות דם של מתנחלים"
שנתיים לאחר שהוקם מחנה העבודה במקום, הליכוד עלה לשלטון בשנת 1977 ועפרה מוכרת לראשונה כיישוב ואף מקבלת סמל של יישוב מן המניין למרות שהוא בנוי בחלקו על אדמות פרטיות של פלסטינים. ההכרזה על עפרה כיישוב הביאה עמה עתירות נגד הבנייה במקום ונגד הקמתו של מאחז עמונה הבלתי חוקי, שנבנה בסמוך להתנחלות. בשנה האחרונה התקבלו כמה החלטות מהותיות בנושא בבית המשפט העליון, ובהן פינוי מאחז עמונה ופינויים של תשעה בתים שנבנו על קרקע פרטית בתוך ההתנחלות עפרה.
באחד הדיונים בבית המשפט, אמר איתן ברושי, עוזר שר הביטחון דאז אהוד ברק, כי "עפרה היא המאחז הגדול ביותר ביהודה ושומרון". לדברי ולרשטיין, מדובר בצביעות. "אני מתקשה להאמין שמה שמטריד את אותם עותרים זו רק אי החוקיות. אם זו הבעיה, אז נגיע להסכמה שכל מי שחי על קרקע לא חוקית יפונה ואת כל השאר נאשר ונספח, אבל זה לא זה", הסביר. "'שלום עכשיו' משתמשת בהליכים חוקיים ובירוקרטיים כדי לחבל בהתיישבות. אין סיבה אחרת. הייתי רוצה שזו תהיה הבעיה, אבל למעשה יש פה מאבק אידאולוגי תוך כדי שימוש ציני בבית המשפט".
אך למרות המאבקים מול בתי המשפט, ולרשטיין טוען כי המתנחלים רק ממשיכים ומתפתחים. "אנחנו חזקים. הייתה שכונה שהחליטו שהיא לא חוקית - פיננו אותה והעברנו אותה למקום אחר וזה לא פגע בחוסן של היישוב. הציניות והרעש והרצון לייצר שנאות בחברה הישראלית מאוד מעיק עליי. אני לא רוצה להתנהל בהשתחצנות כלפי אחרים, אבל אין ספק שההליכים המשפטיים נגדנו, ביסודם ובמהותם, הם הליכים פוליטיים ציניים ואכזריים של מי שרוצה לראות דם של מתנחלים", אמר. "עם כל ההתנגדויות, קצב הגידול ביהודה ושומרון הוא כפול מכל מקום אחר בישראל ומחירי הדירות יקרות ועומדות על סדר גודל של יותר ממיליון שקל".
"ויכוח על החיים ועל מוות": כשעמוס עוז ביקר בעפרה
בשנת 1982 ביקר הסופר עמוס עוז בעפרה כחלק מכתיבת סדרת כתבות אשר עסקה בפניה של החברה הישראלית, כשחלק מרכזי ממנה עסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. סדרת הכתבות אוגדה לאחר מכן לספר, שנקרא "פה ושם בארץ ישראל", ובו הוקדש לעפרה הפרק "ויכוח על החיים ועל מוות". הפרק נכתב על בסיס ביקורו של עוז במקום, ונחלק לשני חלקים הראשון עסק בריאיונות עם מתנחלים תושבי המקום, ובחלק השני כתב עוז נאום שנשא בפניהם ושטח בו את עמדותיו בנוגע להתנחלויות ובנוגע למשמעותה של הציונות.
בשיחה עם אנשי עפרה עוז דיבר בין היתר על היהדות ועל תפיסתו לפיה גם הכפירה היא חלק מהיהדות. "יהדות היא ציוויליזציה, אחת הציוויליזציות המעטות שהטביעו חותם על האנושות כולה", כתב בספרו. "הדת היא חלק מרכזי בציוויליזציה היהודית, הדת היא אולי מקורה, אבל אין להעמיד אותה אך ורק על הדת. המרד והכפירה בדורות רחוקים ובדורות אחרונים גם הם יהדות. ירושה גדולה ורחבה. ואני רואה את עצמי כאחד היורשים הלגיטימיים, לא כבן חורג ולא כבן סורר ומורה ולא כממזר אלא כיורש. ומה שמשתמע ממעמדי כיורש ודאי יגרום לכם זעזוע: משתמע ממנו שאני חופשי להחליט מה מן הירושה הגדולה הזאת יעמוד בסלון שלי ומה אגנוז במרתף". לאחר כתיבת הכתבה והספר נשמעה ביקורת מצד אנשי עפרה, כמו גם קבוצות נוספות שעוז כתב עליהן, כי חלק מדבריהם סולפו.
"קדושת מדינת ישראל גדולה מקדושתה של ארץ ישראל"
יחד עם הקמתן של התנחלויות נוספות בבנימין ובשומרון אחרי עפרה, היא הצליחה לשמור על הייחודיות שלה. לדברי ולרשטיין, למרות שאנשי עפרה הם אנשי מעשה אשר יודעים כיצד למשוך בחוטים ולמתוח את הגבולות, לא ניתן להטיל ספק בציונות של בני המקום. "מבחינתי, יום העצמאות הוא חג לא פחות ולא יותר מחנוכה, וזה משקף את דעתם של רבים פה בעפרה", אמר. "קדושת מדינת ישראל גדולה מקדושתה של ארץ ישראל, ואני חלק מהחברה הישראלית בכל תנאי, ולא משנה מה המחיר - אישי או כללי". הוא הוסיף כי החלום שלו הוא עדיין הפיכתו של מפעל חייו לחלק מהריבונות הישראלית: "החלום שלי הוא החלת הריבונות הישראלית על חלקי המולדת שבחרתי להפוך למפעל חיי. זה הקו שמוריי ורבותיי חינכו אותי לפיו, ואני רואה בהרצל ובבן גוריון מבשרי הגאולה בארץ".
לפניות לכתב שבתי בנדט: sben72@walla.com