המופע של זריף: שר החוץ האיראני כובש את אמריקה

"בעיניי, זה אירוני שנתניהו הפך להיות הגורו של כולם בעניין פירוז מנשק גרעיני - וזה גם מצחיק", אומר שר החוץ של איראן לקהל של 300 איש, שהתאסף לשמוע אותו. והקהל אכן צוחק. "זה באמת מצחיק, נכון? הוא הרי יושב על 400 ראשי נפץ גרעיניים, שהושגו בניגוד לסעיפי האמנה להפצת נשק גרעיני".

למוחמד ג'וואד זריף, המוביל את הצוות האיראני בשיחות הגרעין, היה שבוע עמוס. הוא בא לניו יורק ביום ראשון, כדי להשתתף בכינוס המדינות החתומות על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT). בין פגישה עם שר החוץ האמריקני לפגישה עם נציגת האיחוד האירופי לענייני חוץ וביטחון, הוא כבר הספיק לפתוח את הוועידה בנאום (ובו דרש מישראל להתפרק מנשק גרעיני), להתראיין לצ'ראלי רוז, ולשבת לשעה וחצי של שיחה פתוחה לציבור, שהתקיימה אמש באוניברסיטת ניו יורק.

את ג'ון קרי פגש זריף בביתו של השגריר האיראני לאו"ם, באותו מעון שבו התגורר בעצמו כאשר כיהן בתפקיד זה בשנים 2007-2002. זו הפעם הראשונה זה למעלה מעשרים שנים ששר חוץ אמריקני התארח במעון דיפלומטי איראני. כמעט באותן שעות התחוללה דרמה במפרץ הפרסי: כוחות צבא איראניים פשטו על ספינת סוחר שהפליגה בדגל של איי מרשל, והתקרית העלתה תהיות לגבי רצינותה הדיפלומטית של טהראן כלפי המערב. באופן טבעי, זו הייתה השאלה הראשונה שנשאל זריף בפתח השיחה אתמול, בכנס שהנחה פרשן ה"וושינגטון פוסט", דיוויד איגנשיוס. אך זריף ביטל את הביקורת במהרה, בטענה כי מדובר בעניין משפטי, "לא פוליטי או בטחוני". ההשתלטות על הספינה דווקא הייתה צבאית באופייה – היא בוצעה על ידי חיל הים האיראני.

"אני מאמין שארצות הברית תסתכן בכך שתהיה מבודדת מן מהעולם", עונה זריף לשאלתו של איגנשיוס, באשר לתרחיש שבו הבחירות לנשיאות ב-2016 יבשרו על שינוי כיוון, והממשל החדש ייסוג מהסכם הגרעין שיושג. המנחה מכנה את דבריו "המלצה לקונגרס". העובדה כי שר החוץ של מדינה הנתונה לסנקציות מכל עבר מזהיר את ארצות הברית מפני נידוי הייתה יכולה להיות מפתיעה יותר, אלמלא העיסוק הנרחב לאחרונה בקסם שמהלך זריף, מינוי של הנשיא חסן רוחאני מאוגוסט 2013, על כל מי שבא עמו במגע. השיחות, לפחות לפי מה שידוע לתקשורת, מתקדמות לשביעות רצונם של האיראנים, והצלחה זו מיוחסת במידה רבה לשר החוץ האיראני, שבאנגלית רהוטה מקדיש לא מעט מזמנו בפנייה לציבור דרך כלי התקשורת המערביים.

הוא נולד בטהראן, ועבר מאיראן לארצות הברית כשהיה בן 17. הוא השלים שם את לימודי התיכון ולמד לתואר ראשון ושני באוניברסיטת סן פרנסיסקו. ב-1982 הוא כבר התמנה לחבר המשלחת האיראנית לאו"ם, והמשיך בלימודי מתקדמים עד להשגת תואר דוקטורט במשפט ומדיניות בינלאומית מאוניברסיטת דנבר.

"למדתי וחייתי בארצות הברית", אומר זריף בהתייחס לקרב הניטש בימים אלה בקונגרס נגד הסכם הגרעין המתגבש. "אני יודע מספיק על החוקה האמריקנית, ועל איך עובדות הפרוצדורות בארצות הברית. אבל כנציג ממשלה זרה, אני מתמודד רק עם הממשל האמריקני, ולא עם הקונגרס".

למרות שזריף טוען שאינו עוסק בענייניה פנימיים של ארצות הברית (שהם, לדבריו, "הבעיה של אובמה") הוא דואג לעקוץ, לקול צחוק הקהל, את מי שמובילים את החזית נגד ההסכם והסרת הסנקציות. כשהמנחה שואל אותו מתי בדיוק יוסרו הסנקציות, בהנחה שייחתם ההסכם עד 30 ביוני, זריף מבהיר כי ביטול הסנקציות אמור להיכנס לתוקף באופן מיידי, לכל היותר מספר ימים לאחר חתימת ההסכם: "אם יהיה לנו הסכם ב-30 ביוני. כמה ימים לאחר מכן תהיה לנו החלטה במועצת הביטחון של האו"ם בנוגע לסעיף 41 בפרק 7 (סעיף המתיר פעולות לא צבאיות נגד מדינות שפועלות באופן המסכן את שלום העולם – יא"א). זה יחייב את כל המדינות החברות, גם אם הסנאטור קוטון לא יאהב את זה".

טום קוטון הוא יוזם מכתב הסנאטורים, שעליו חתמו בחודש שעבר 47 מחוקקים רפובליקנים, שהזהירו את מנהיגי איראן כי הם אינם מתחייבים לכבד את הסכם הגרעין המתגבשת עם שש המעצמות. "הייתי חייב", אומר זריף לאחר שהוא מזכיר את שמו של קוטון. הקהל והמנחה מגיבים באהדה. "הייתי אומר לך שההערה הזאת תעלה לך ביוקר, אבל אתה כבר יודע את זה", מעיר איגנשיוס לזריף, שמתקשה לכבוש את צחוקו.

שר החוץ של איראן צוחק הרבה. הוא מנהל את השיחה עם איגנשיוס ברוגע של אדם שיושב עם חבר קרוב. החלק היחיד שבו נראה שהוא מאבד את שלוותו, הגיע כשהוא נשאל על ישראל. למארגני האירוע, ארגון New America ואוניברסיטת ניו יורק, הועברה בתחילת הכנס שאלת וואלה! NEWS בנוגע להיתכנות של שיחות עם ישראל ללא תנאים מקדימים. "לא", השיב זריף בנחרצות, מבלי לדעת שמאחורי השאלה עומד כלי תקשורת מישראל. "יש לנו סיטואציה שבה אלה שמעורבים ישירות (הפלסטינים) נתונים להפרה מתמשכת של הזכויות הכי בסיסיות: הזכות לקיום והזכות למדינה. הם חייבים לפתור את הבעיות האלה". הוא מוסיף: "זאת לא הארץ שלנו שנכבשת, זה לא האנשים שלנו שמפונים מבתיהם, זה לא האנשים שלנו שמפציצים אותם פעם בשנתיים בעזה. הם חייבים לטפל בבעיות שלהם. הם לא צריכים לחפש שעירים לעזאזל או מסכי עשן".

כשנשאל האם איראן תהיה מוכנה לשיחות עם ישראל, במקרה שבעיות אלו ייפתרו, הוא ענה בתמיהה: "למה שנצטרך לדבר עם ישראל? זאת לא הבעיה שלנו. זו בעיה שעמה מתמודדים הפלסטינים במשך 60 שנים. מהפרספקטיבה שלנו, ישראל היא מדינה תוקפנית, שמסרבת לוותר על שליטה ומונעת מהמשבר הזה להיפתר במשך יותר מ-60 שנים". מדבריו, ניכר כי לזריף אין שום רצון להיכנס שוב לדיון על יחסי איראן-ישראל: "אתם פונים לכתובת הלא נכונה. איראן היא לא הבעיה שלכם. אנחנו לא עושים שום דבר. יש פה מדיניות שהמשיכה להזניח את הזכות של אומה שלמה לחיות כמדינה – פלסטין. ברגע שהסוגיה הזאת תיפתר – איראן לא תתערב בשום צורה".

(זריף מברך בטוויטר את הסנאטור קוטון על הולדת בנו, היום בצהריים)

בראיון ארוך שנערך עמו על ידי רשת NBC בתחילת חודש מרץ, יומיים בלבד לאחר נאומו של ראש הממשלה נתניהו בקונגרס, נשאל זריף רבות על ישראל. המראיינת, אן קארי, עימתה את שר החוץ האיראני בעקביות עם טענותיו של נתניהו, והאשימה במרומז את משטרו באנטישמיות, בעקבות הציוץ של הנשיא רוחאני כי המשטר הישראלי צריך "להיות מושמד". אולם הפעם, למעט השאלה שהופנתה אליו בכנס, ישראל הוזכרת בהקשר אחד בלבד, אמנת ה-NPT.

"ארצות הברית טוענת כי היא מייצגת את הקהילה הבינלאומית, אבל בכינוס אני מייצג 120 מדינות חברות", אמר זריף, וטען, בשם המדינות האלה, כי החשש הגדול ביותר שלהן הוא הנשק הגרעיני שבו מחזיקות חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון. לדבריו, האיום השני הגדול ביותר עבור "הקהילה בינלאומית" הוא דווקא ישראל.

התקשורת האמריקנית נדרשת להתעדכן בימים אלה לגבי מי שמגדיר עצמו נציג הקהילה הבינלאומית בסוגיית מניעת הפצת נשק גרעיני, והופך את היוצרות: ידה של איראן על העליונה, וארצות הברית היא זו שבסכנת בידוד. היא אכן עושה זאת, ואת הסטריאוטיפים העייפים מתחילות להחליף בתדירות גבוהה יותר ויותר תמונותיו של שר החוץ הכריזמטי.

גם טום קוטון תורם לכך. הסנאטור השמרן לא נשאר חייב, אחרי ששמע שזריף צחק עליו. מספר שעות לאחר מכן הוא פתח בקמפיין טוויטר, שבו התעקש שזריף יגיע לוושינגטון הבירה ויקיים עמו עימות. גם זה, ככל הנראה, יעשה רק טוב לתדמיתו של זריף, שהתקשורת מולו בטוויטר, וההזמנה לטקס הכל-כך אמריקני, רק מאותתות שהוא כבר הפך, במובן מסוים, לחלק מהמשפחה.