פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      1 במאי: בשם המחנה המבקש להשיב את הסולידריות

      מחר, יום האחד במאי, נצעד אני וחבריי, ברחבי הארץ, כדי להראות שעוני איננו מכת שמים, אלא תוצאה של חלוקה לא נכונה ובלתי צודקת של העושר; אנחנו, האלטרנטיבה, המחנה המבקש להשיב את הסולידריות למרכז הבמה ואת האדם לצמרת סדר העדיפויות

      הפגנת אחד במאי בטורקיה, מאי 2011 (AP)
      (צילום:AP)

      אני רוצה לשתף אתכם באחת החוויות המכוננות בחיי. בתוך המון גדול של דגלים אדומים ושלטים על סולידריות, עבודה מאורגנת וביטחון סוציאלי, עמד ילד אחד בן 13, בחולצה כחולה ושרוך לבן של השומר הצעיר, ביחד עם עוד כמה חברים מהתנועה. זו הייתה צעדת האחד במאי הראשונה בחיי, וכמו מתוך חלום שאת תוכנו לא אשכח לעולם, כך הרגשתי אז. אותה תחושה מכוננת מלווה אותי עד היום, בכל מאבק, בכל הפגנה. אולם רק דבר אחד נשחק מאז ועל השבתו לא אוותר לעולם: הסולידריות.

      השנה היא 2015, והזמן הוא זמן של בין סוף בחירות להרכבתה של מה שמסתמנת כאחת ממשלות הימין היותר מובהקות שנראו כאן, שלא איחרה להציג את סדר יומה תוך ניסיונות להגביל את זכות השביתה, לקצץ בשירותים החברתיים, ולאפשר בלא כל התערבות את פיטוריהם של אלפי עובדי מפעלים כמו "מגבות ערד", "כי"ל", שירות התעסוקה, "פרי גליל", "נעלי בריל", "טבע", "סלקום", "פרטנר", והרשימה עוד ארוכה. ברקע נצעד בסוף השבוע הקרוב אנחנו, האלטרנטיבה, המחנה המבקש להשיב את הסולידריות למרכז הבמה ואת האדם לצמרת סדר העדיפויות, בצעדת האחד במאי.

      המציאות בישראל השתנתה מזו שהייתה כאן כשהייתי נער פעיל תנועה, וכמוה גם רשת הביטחון הנגזרת מהחוזה הבלתי כתוב שבין המדינה לאזרחיה. המדינה, שמחויבת לתת לאדם את תחושת הביטחון לדעת שאם ייפול, כלומר אם יפוטר בגיל 50 מהעבודה, או אם תיפגם חלילה יכולתו להתפרנס בכבוד ולפרנס את משפחתו, הזדכתה מזמן על חובתה זו. במקומה, נוצרה כאן חברה קפיטליסטית ודורסנית, ערלת לב לאחד האדם.

      הפגנה של עובדי כי"ל מול מעון ראש הממשלה, מרץ 2015 (נועם מושקוביץ)
      ניסיונות להגביל את זכות השביתה. הפגנה של מפוטרי כי"ל (צילום: נועם מושקוביץ)

      בל נשגה באשליות. הרי גם במציאות הוורודה ביותר בה מתקיימת כאן מדינת רווחה למופת, יהיו מוחלשים ופערים, אך העוני לא יהיה עוני מבזה, כזה המאלץ אדם לבחור בין פרוסה לתרופה, בין טיול שנתי לילד, לבין ארוחת ערב. כי לא משנה כמה תעצום הממשלה עיניים, וכמה ציונים לשבח תקבל כלכלת ישראל, המציאות הנוכחית בה כל ילד שלישי עני, וש- 50% מהעניים הם אנשים עובדים היא מציאות בלתי נסבלת, בלתי לגיטימית, בלתי נסלחת.

      כן נצעד ביום שישי הקרוב, יום האחד במאי, אני וחבריי, ברחבי הארץ, כדי להראות שעוני איננו מכת שמים, אלא תוצאה של חלוקה לא נכונה ובלתי צודקת של העושר; שחמלה היא לא המידה הנדרשת, אלא חלוקה הוגנת ואחריות; ומעל לכל נצעד כדי להשיב את הסולידריות, ולהפגין בחוצות, כמאמר שירו של שאול שטרניחובסקי, כי עוד נאמין גם באדם, גם ברוחו - רוח עז!.


      לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.