המחשבה הראשונה שלך היא תינוק. אולי תינוקת. בלונדינית, מלאכית, שתעוף מהעגלה שקנו לה בארבעת אלפים שקל, ותתרסק למות על הכביש. אולי אפילו הנכדה של איזה אטום וחשוב שתמיד אומר לאיזה בנצור, או איך שקוראים היום לנהג שלו "סע". בלי הקורבן הזה, אתה בטוח, אלוהי הסדר לא יוריד את היד מהשמיים ויעיף את האופניים האלה מהמדרכות שפעם היו שלך.
ואז אתה אומר לעצמך, למה תינוקת, נכון, אולי היא תגדל להיות כמו הבחורות האלה שבאות מולך, או גרוע יותר, מאחוריך, ואתה לא שומע אותן, כי זה בדיוק כמו בצבא, הכדור שהורג אותך זה הכדור שלא שמעת. אבל אז אתה נזכר ברב ההוא מהשטחים, שכתב את הספר תורת המלך, מותר להרוג תינוקות ערבים, הוא מסביר, כי הם יגדלו להיות מחבלים, אבל מה לך ולטירוף הזה.
אתה חסר אונים, עשרות אלפים כבר מסתובבים על המדרכות, מה זה משנה חשמלי או לא, עשרים - שלושים קילומטר בשעה ועוד מאה ועשרים קילו של הרוכב ביחד עם האופניים, זו בעיטה אחורית של סוס שפוגעת בך, זאת פיזיקה, תנע, המסה כפול המשקל, והיא שתביא אותך אל המיון, ואל השיקום, שזאת חוויה לא קלה, מוכת נגיפים, אבל אולי תצא ממנה עם רוסית מדוברת שלמדת מהצוות.
אין כאן מדרכות יותר. לאף אחד. לא לערבים בכפרים הצפופים, ולא לך באמצע העיר שלא מפסיקה, שכל מי שלא גר בה קורא לה בועה, ואולי זה נכון, כי זה המקום שבו המסורת של ילידי הארץ הקודמים מבקיעה את המדרכות, וככה מחזירה אותו אליהם. אבל בסמטאות דיר אל אחמר היה יותר טוב, כי החמור הולך לאט וסתם חוסם לך את הדרך, והאופניים מבהילים אותך, שורטים וחובטים, הולמים והורגים.
אתה יודע שעל הכביש צריך להיות חכם, כי מי שצודק מת, אבל עכשיו החוק הזה טיפס עם האופניים אל המדרכות הצפופות, שגלגלי המכוניות העולות ממילא כבר אוכלות אותן. אל תהיה צודק על הכביש, אל תהיה צודק על המדרכה, אל תהיה צודק בתור שנעקף בידי אחר, אל תהיה צודק כשפוגעים בך, כשלוקחים לך, כשחוסמים אותך, כשהורסים אותך. אל תהיה צודק, תהיה סמרטוט, כי סמרטוט נשאר בחיים, וטובים חיי הסמרטוט מלווית החכם.
ניסית, באמת שניסית. פתחת את ספר החוקים, מצאת את תקנה 129, אסור לרכוב על המדרכה, אסור לחשמליים, ולרגילים, ולקורקינטים, ולסגווים המחורבנים. אסור. במשטרה אמרו לך שהם לא אוכפים את זה. ככה. בעירייה שיקרו שזה לא בסמכותם. מה לא בסמכותם, אופניים שמישהו קושר לתמרור דווקא נלקחים בידי הפקחים כי זה מפגע להולכי רגל, אבל כשהרכב הזה משתולל על המדרכות פתאום זה כבר לא מפגע. זה כלום. זה אוויר. זה לא קיים.
לקחו לך את המדרכות. אתה הולך דרוך, ויתרת על האוזניות והמוזיקה, על סתם בהייה. צריך גם להיזהר עם הסמארטפון יותר מאשר בנהיגת מכונית, לא שהם על האופניים נזהרים, הם דווקא מסמסים ברכיבה, מה אכפת להם, עוד לא נמצא השוטר שראה רכב דו גלגלי שנסע על מדרכה, ואיך הוא יקנוס אותו על סימוס? הסכנה משכיחה ממך את הרתיעה שבאה עליך כשאתה רואה את המסמסים האלה בכל מקום, יש בזה משהו לא נעים, כאילו אתה צופה בפעולת עינוג עצמי של אחר, אולי בגלל הקדחתנות הזאת עם האצבעות, אולי בגלל צלילת הבהייה וההתמקדות באחיזת ההנאה הגואה, עם המבט הזגוגי שאוטם מהם את שאר העולם. אתה מתעלם, אבל אתה זז, יורד לכביש, ונותן להם לעבור, במדרכה אתה לא צודק. אתה סמרטוט.
אתה יודע מי אלה מאחורי הכידון. אתה יודע שאם היו מרכיבים ממשלה מפתקי ההצבעה שלהם, מרצ והעבודה ועודה אימן היו מנהלים פה את החיים. אתה יודע שחצי מהם לא נוגעים בבשר, הם ממחזרים בקבוקים, אכפת להם מכל הדפוקים, ממהגרי העבודה בדרום תל אביב ומהפלסטינים שמזיעים במחסומים, ורק אלה שהם רואים מולם על המדרכה לא מזיזים להם.
פעם עוד דברת איתם. אל תדאג, הם היו אומרים לך, אנחנו נזהרים, ובכלל שיעשו פה עוד שבילי אופניים. אבל אתה רואה אותם גם ליד השבילים האלה, והם לא עליהם, אלא דווקא על המדרכה שמול. וגם השבילים שיש להם פה מסומנים במטושטש, באותו מפלס הליכת המוות שלך. אחרי הבחירות שהביאה עליהם את נשות השוקולד המפחידות הם ביררו מחירי שכירות בברלין. שם אין כאלה שמקלקלות להם את האוויר, אבל שם גם אין רכיבה על מדרכות, גם בלונדון לא, גם לא בפריז. בינתיים הם עוד פה. על המדרכה שלך.
אתה יודע למה הם עושים את זה. הכביש מסוכן. מי שרוכב על הכביש יכול להיפגע, ועל המדרכה זה בסך הכל אתה שתחטוף, ומה אכפת לו ממך, מאימא שלך שכל נפילה תשים אותה בכסא גלגלים עד סוף החיים, מהילדה שלך שלא תמצא בכל העולם מנתח פלסטי שיטשטש את הצלקת. זה יקרה לך, לא לו, שנמלט אל המדרכה מהמכוניות שעלולות לפגוע בו. נהג המכונית, אגב, ממש לא מצליח לשכנע את רוכב האופניים שאין לו מה לדאוג, שאם ירכב בצד, לא יזגזג, וישים בלילה פנס אחורי, הכל יהיה בסדר, הנהג נזהר. הרוכב לא משתכנע. מה פתאום שרוכב האופניים יסמוך על זהירות של מישהו אחר. הוא סומך על עצמו, ועל החוק היחידי שבאמת חשוב כאן. חוק התחת. שום דבר לא חשוב יותר מהתחת הפרטי שלי. זה הדבר הכי חשוב ביקום, ושימות העולם.
אתה כבר מבין שהעירייה לא תעשה כלום, והמשטרה לא, ומה שנותר לך זה להתפלל לקורבן של תינוקת חמודה. פתאום אתה הוזה לרגע, ראית איך השחקנים המלוכלכים של סמיאונה מאתלטיקו מדריד מכסחים ופוגעים בלי שהשופט מבחין, אולי גם אתה יכול לתת לרוכבים האלה דחיפת ריסוק קטנה כשהם עוברים לידך עם הבזזז הנורא שלהם. ואז אתה מתחרט על המחשבה, אתה לא רוצח, לא של תינוקות, ואפילו לא של רוצחים אחרים. אתה רק מתפלל. שבפעם הבאה שהוא יחליק ויאבד שליטה זה לא יהיה לכיוון שלך, אלא הפוך, אל הכביש, אולי מתחת לגלגלי האוטובוס. למה שהתינוקת תמות, למה שאתה. למה שהעולם. שהוא ימות.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.