לחברה הישראלית מאד נוח בימים האחרונים. העיסוק בפונדקאות ממלא טורי דעות שלמים מימין ומשמאל. אלו בעד ואלו נגד, כולם מתעסקים "בהן". בנשים הנפאליות, שנמצאות רחוק מהעין ורחוק מהלב.
פחות נוח לנו לעסוק במה שקורה אצלנו מתחת לאף. באתרי החדשות התפרסם אתמול סרטון, המתעד כיצד שוטר ישראלי מבקש מחייל צעיר להסיט את אופניו. בסרטון ניתן לחזות בשפת הגוף של החייל שואל את השוטר שאלה, ובשלב לאחר מכן, כמעט ללא הפסקה של רגע - ניתן לצפות באופן בלתי אמצעי כיצד השוטר מתנפל על החייל באלימות, שלא הייתה מביישת את המשטרים האפלים ביותר. ואם זה לא מספיק (וזה בהחלט כן מספיק), ל"חגיגה" מצטרף עוד שוטר. ובסביבה מתאספים עוד מספר שוטרים, כדי לוודא שהחייל הצעיר נענש על כך שהעז לשאול שאלה. חצוף.
ולמה הסרטון כל כך נורא? לא בגלל שישנם שוטרים מרושעים. אתרי החדשות כבר דיווחו שהמשטרה השעתה את השוטר במקום, ואכן החייל זומן הבוקר למתן עדות במחלקה לחקירות שוטרים.
הסרטון נורא בגלל שהחייל הוא ממוצא אתיופי, וברור לעין שזה כל הסיפור.
החייל האתיופי הזה, שגדל באחת משכונות המצוקה הקשות בארץ, בחר להגדיר מסלול חיים מאד מסוים. הוא גדל במשפחה ובחברה לא פשוטה, ובתיכון, הוא בחר לסטות מדרך החיים שכוח האינרציה התווה לו. הוא ומספר חברים, הקימו סניף של תנועת בני עקיבא, במו ידיהם. לאחר מכן, הוא התגייס לצבא. הוא בחר דרך חיים חיובית ביותר, ולמרות זאת- נציגי המדינה יורקים לו בפנים ומפעילים נגדו אלימות קשה ללא כל סיבה.
איננו צריכים לרחם על בני העדה האתיופית. כמוני וכמוכם, הם תושבי המדינה, אנשים שביניהם יש אזרחים מוצלחים יותר ופחות, מוכשרים ופחות מוכשרים. כמו כל אחד. אבל לא יכול להיות שמצלמות האבטחה מתעדות אירוע קיצוני ואלים כל כך, ואנחנו שותקים. כלומר, אנחנו לא שותקים; אנחנו עסוקים במלל אינסופי ובהבעת דעות חסרות כל משמעות כמעט- בנוגע לפונדקאיות הנפאליות.
חז"ל לימדו אותנו ש"עניי עירך קודמין". אני מצפה שהרשת תגעש ותרעש, שהאדמה "תרעד" תחתינו. אני לא יכול להבין איך אנחנו ישנים בלילה כשדברים כאלה קורים מתחת לאף שלנו על ידי רשויות החוק. אני מצפה שלא ננוח ולא נשקוט עד שנוודא שנגע הגזענות נעקר מהשורש. לא יכול להיות שילדים אתיופים יפחדו ללכת ברחוב, לנסוע על אופניים, או לשאול את שוטרי ישראל שאלות.
אין לי בעיה עם עיסוק בצרות העולם הגדול, אבל אני מציע שלא נעשה שקר בנפשנו. השוטרים האלימים הללו, הגזענים וגסי הרוח, גדלו בחברה ובתרבות מסוימת. הם גדלו אצלנו בשכונה ובעיר. הם חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית, והם מבטאים את דרך החשיבה של חלקים נרחבים בחברה. אל תספרו לי שהם עשבים שוטים, הם לא.
הסיפור הוא לא משטרת ישראל. הסיפור הוא התרבות שבה אנחנו חיים. תרבות שמאפשרות להפלות בין דם לדם, בין צבע עור לצבע עור. ואם לא ניקח אחריות על התרבות הזאת - אז הסרטון הזה יהיה רק הפרומו של הסרט האמיתי.
הכותב הינו רכז מחוז דן בתנועת בני עקיבא
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן.
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.