אדם מחונך עוצר בזמן. כשלא נוהגים כך עם הבריות בדיוק כמו בכביש התוצאות הן הרות אסון. לצערם של רבים, בישראל של ימינו יותר ויותר אנשים מאבדים את הבלמים, משתחררים מן העכבות המוסריות והתרבותיות ונסחפים עם "הנחשול". נגרפים אל התנהגויות פסולות של גזענות, לאומנות, שנאת זרים, פשעי שנאה ואלימות פוליטית.
רעות חולות אלו, בולטות במיוחד על רקע העובדה שבימים שבהם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו זועק, ובצדק, בעולם כולו נגד גילויים של אנטישמיות ופגיעה ביהודים רק בשל יהדותם, כאן בארץ לא עובר כמעט שבוע בלי שיהודים תוקפים ערבים רק בשל ערביותם (החל באזרחים ערבים בתחבורה הציבורית, בשפת הים ובכיכר העיר וכלה בחיילים דרוזים ששוחחו בערבית בעת בילוי במועדון לילה).
דברים נחרצים נגד תופעות אלה, השמיע לאחרונה נשיא המדינה ראובן ריבלין שאמר כי "בעת הקשה הזאת אסור לנו לעצום עין בפני קיצוניות ואלימות שהרימו את ראשן המכוער בתוכנו". כך גם דבריו של שר החינוך היוצא הרב שי פירון ש"פטריוטיות ללא מוסר מובילה לפשיזם"; וכך גם קריאתה האצילית של רחל פרנקל, בתום השבעה על בנה נפתלי שנחטף ונרצח בפיגוע טרור, שלא לפגוע בערבים חפים מפשע וש"שפיכת דם נקי היא נגד המוסר, נגד התורה, נגד הבסיס של החיים של הבנים שלנו ושל כולנו בארץ הזאת".
אל מול רעות שכאלה עלינו האזרחים לדרוש ממנהיגי הציבור התייצבות ישירה ונחרצת, אך האתגר הגדול ביותר ניצב לפתחה של מערכת החינוך. לעניות דעתי, הן משום ייעודו המובהק של החינוך והן מתוך הסתמכות על לקחי ההיסטוריה, לנוכח גילויי הגזענות ופשעי השנאה מחנכות ומחנכים אינם יכולים "לשבת על הגדר", והחינוך נדרש להוכיח את עצמו כעומד בפרץ: בלם ל"נחשול", חיסון ל"התקרנפות" ו"חומת מגן" נגד מחוללי דה-הומניזציה שפוגעים באחרים ומביאים שכול ואומללות על כולנו.
ראשית, תחילתה של ההתמודדות החינוכית היא בהגדרת המחלה ובזיהויה במרחשת חיינו. גזענות בימינו אינה מוגבלת להתייחסות שלילית לאחרים רק על בסיס גזע, צבע או מקום גיאוגרפי. באמנות הבינלאומיות וגם בחוקי מדינת ישראל, הגזענות היא מושג שמבטא התנהגויות אנטי-חברתיות ופוגעניות דוגמת ביזוי, השפלה, הדרה, אפליה, איום, עוינות ואלימות המכוונות אל יחידים או אל קבוצה על בסיס צבע עור, השתייכות לגזע, לדת או למוצא לאומי-אתני. עמדה גזענית היא זו המתייחסת אל בני אדם אחרים כנחותים או פגומים על בסיס שייכות גזעית, דתית, לאומית, תרבותית או עדתית ומכאן כבלתי ראויים ליהנות מאותן זכויות ואפשרויות שמהן נהנים אנחנו ושכמותנו.
שנית, עלינו להכיר בכך שכבני אדם, בכולנו פועלים ופועמים אינסטינקטים שבטיים, נטיות אתנוצנטריות, דחפים תוקפניים, פחד מזרים ושפע של דעות קדומות. אלא שהעובדה שכולנו נגועים בדעות קדומות ובהכללות גסות בנוגע לקבוצות אנושיות אחרות, עדיין לא עושה אותנו לגזענים. שליחותו של החינוך נובעת מכך שהמודעות לגורמים שפועלים בכולנו כמחוללי דעות קדומות והכללות גסות היא שיוצרת בנו מנגנוני ניטור, בקרה וריפוי עצמי. כלומר, המודעות למחוללי הדה-הומניזציה היא גם המעיין או הגנרטור לשיקום האנושיות: היא בית היוצר ל"אני האידיאלי", למצפון ההומניסטי, לרפלקטיביות ביקורתית, לרגישות אמפתית, לדמיון נרטיבי, לגמישות מחשבתית, לשיקול דעת אוטונומי, לריסון עצמי ועוד כהנה וכהנה כוחות נפש שיכולים לעמוד לרשותנו בבלימת הגזענות ובהימנעות מהתקרנפות וגלישה עם "הנחשול".
שלישית, עלינו לגדל את הדור הצעיר מתוך הכרה שפטריוטיות אינה מחייבת הפניית עורף לצדק ולהומניות. "אין לבלבל בין הלאומנות לפטריוטיות", כתב ג'ורג' אורוול. בעוד הלאומן תאב להשגת כוח ויוקרה לאומה שלו, מתוך הצבתה כעליונה ועדיפה על אומות אחרות, הפטריוט אוהב את אומתו ומתמסר לקידומה, אך "אין לו שום רצון לכפות אותה על אחרים" או להעמידה כנשגבת על האחרות ושולטת עליהן. לכך גם התייחס אלבר קאמי במילותיו הידועות: "רוצה אני לאהוב את מולדתי ואת הצדק כאחד. אינני מבקש כל גדולה למולדתי אם גדולה זו עשויה מדם ושקר".
לעניין זה רלוונטית מאוד גם תפיסת הזהות העצמית של יהודי ישראל. כדי שילדי ישראל יוכלו לראות בבני אדם אחרים שונים ולא נחותים, עלינו לחדול מקידום העמדה הבדלנית והלעומתית של "אנחנו מול הגויים והאויבים", ובמקומה להעצים ולטפח את הגאווה ביהדות שבליבתה מופתים ערכיים, הומניסטיים ואוניברסליים: קדושת החיים ורדיפת השלום, אהבת הבריות ושוויון לגר, מאבק לחירות ו"צדק צדק תרדוף".
רביעית, בשגרת העבודה החינוכית עלינו לטפח את מכלול כישורי הרגש והשכל שבנפש האדם כדי שיסייעו בהתחסנות נגד הגזענות ובעמידה מול נחשולי הדה-הומניזציה למיניהם. בתחומי החשיבה וההשכלה חשוב שהצעירים יסגלו לעצמם גישה אינטלקטואלית של רוחב דעת ופתיחות דעת בד בבד עם חשיבה עצמאית, רפלקטיבית וביקורתית. בתחום המוסרי עלינו לכוונם אל ליבת הערכים הכלל-אנושיים של כבוד האדם ושוויון ערך האדם. בתחום הרגשי נדרשת הבנה אמפתית של אחרים, אשר באמצעות רגישות, דמיון וחמלה מסייעת לנו להתנסות בחיים בתוך נעליהם ולפרש את המציאות מנקודת מבטם להימנע מן האטימות הפרובינציאליות והחד-צדדית ולעשות את "השקופים" לבני אדם ממשיים בדיוק כמונו. ובתחום החברתי-פוליטי אם אנו חפצים במיגור ההתנהגויות האנטי-חברתיות והפוגעניות של גזענות, פשעי שנאה ואלימות פוליטית עלינו לטפח אצל הצעירים כבר מגיל הגן את האישיות הדמוקרטית: עמדות והתנהגויות בעלות אופי פלורליסטי, דיאלוגי, סובלני, הוגן ורב-תרבותי.
נסגור במה שפתחנו בו. עלינו לגדל צעירים מחונכים ותרבותיים שיודעים לעצור בזמן: שמתוך מודעות ערנית ואחראית לדמותם המוסרית ולצדק החברתי מזהים עמדות והתנהגויות אנטי-חברתיות, מפעילים על עצמם כלי בקרה וניטור, מאתגרים עצמם להוקרת האחר ולשליטה עצמית ומונעים מעצמם היגרפות להתנהגויות גזעניות, פשעי שנאה ואלימות פוליטית.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן.
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.