פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המרחק שנפער בין ישראל של אז לזאת שהיום

      צפירה צורמת פילחה את אוזני, לא הצפירה של יום הזיכרון. זה היה הנהג שמאחורי, שצפר מפני שכעס על כך שנעמדתי בעמדת התדלוק ה-2 ולא הראשונה. דמעות הציפו אותי, וצער שטף אותי על המרחק שהולך ונפער בין שתי הצפירות, זאת של יום הזיכרון וזאת של הנהג הזועם בתחנת הדלק

      סונול (יח"צ)
      (צילום: יח"צ)

      בבוקר יום הזיכרון, עצרתי כדי למלא דלק בעיר אחת שלא אסגיר את שמה. יכול שדעתי הייתה מוסחת בשל איזה עניין, ויכול שהצפירה המתקרבת גרמה לי למהר ולא לעצור במקום הנכון, או שמא היה זה השיר שהתנגן באותו רגע ברדיו וכמו תמיד המיס לי את הלב.

      "שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סף
      וחרובים וזית וגלבוע -
      ואל ערבו העמק נאסף
      ביופי שעוד לא היה כמוהו ...".

      כן. המילים המוכרות האלה מתוך "החיטה צומחת שוב", אולי אחד מהשירים היפים והעצובים שנכתבו פה, העיפו אותי כמו תמיד לעבר מציאות רחוקה, ולעבר הנופים האלה שדרכם אני עובר פעם באיזה זמן כאשר אני נוסע לבקר במקום בו נולדתי.

      אבל האמת היא, שהרבה זמן לא "עפתי על עצמי" כמו שאומרים בימים אלה, כי צפירה אחרת, חזקה וצורמת, פילחה את אוזני, ולא, זאת לא הייתה הצפירה הרגילה של היום המיוחד הזה, למרות שבאותו שנייה היה נדמה לי שגם היא נמשכת כמעט שתי דקות.

      זה היה פשוט הנהג שמאחורי, שצפר וצפר, אולי מפני שהוא כעס, כנראה בצדק, על כך שנעמדתי בעמדת התדלוק השנייה ולא הראשונה, וככה, בלי להתכוון, מנעתי גם ממנו את הזכות הבסיסית המוקנית לכל אזרח במדינה, לקבל את מה שמגיע לו כאן ועכשיו מבלי להתעכב אפילו לשנייה אחת מיותרת.

      והאמת היא שבשנייה הראשונה עברה בי איזה מחשבה מוזרה שאולי אני פשוט צריך לגשת אליו ולבקש ממנו יפה שיפתח גם הוא את הרדיו ויקשיב יחד איתי לשיר הזה שנכתב אחרי מלחמת יום כיפור, כאשר 11 מהבנים של קיבוץ בית השיטה נפלו בקרבות ולא שבו הביתה.

      ואיכשהו עלה בדעתי אפילו רעיון עוד יותר נואל, לרכון לעבר הנהג הצופר, ולספר לו, שבמילים הכל כך נוגעות ללב, שכתבה דורית צמרת בת הקבוץ, והלחין חיים ברקני ז"ל, מהדהד בעצם שיר אחר, ישן יותר, שנכתב לפני הרבה שנים על ידי המשורר נתן אלתרמן:

      "ה?נ??ה ת??מ?ו? יו?ם ק?ר?ב ו?ע?ר?ב?ו?
      ה?מ??ל?א ז?ע?ק?ת מ?נו?ס?ה,
      ע?ת ה?מ??ל?ך?, ה?מ??ל?ך? נ?פ?ל ע?ל ח?ר?ב?ו?,
      ו?ג?ל?ב?ו?ע? ל?ב?ש? ת??בו?ס?ה".

      נתן אלתרמן (Creative Commons)
      נתן אלתרמן (צילום: Creative Commons)

      אבל איכשהו, כבר כשהעפתי מבט קצר לעבר הנהג הצופר, הרגשתי שבוקר שירי לוחמים או שיעור קצר בספרות לא יהיו הרעיונות הכי מוצלחים במצב שנוצר, ואם אני רוצה לחזור הביתה בשלום כמו שאומרים, אולי מוטב שאמהר ואסתלק משם.

      הוא ישב שם בפנים חמורות וקפואות, ועיניו נעוצות לעבר נקודה רחוקה באופק. מצד אחד רציתי למהר ולהתקשר לגיסי המדען, ולבשר לו שיש צורה חדשה של חומר, שהמבט האנושי עובר דרכה בלי להשאיר סימן כאילו לא הייתה קיימת, אבל מצד שני גם השנאה שנשקפה מעיניו הייתה עובדה מוצקה וקיימת, והיא הבהירה לי, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאם אמשיך לעמוד שם, ולחפור לו באוזן כאילו היינו באיזה ערב שירי משוררים על שפת אגם בשוויץ, אני עלול עוד לעבור תוך חצי שנייה ממצב מוצק לנוזל, ואולי חלילה אפילו לגז.


      כך או כך כמו אידיוט, דמעות הציפו פתאום את עיני, וצער גדול שטף אותי על המרחק הזה שהולך ונפער בין שתי הצפירות, זאת של יום הזיכרון וזאת של הנהג הזועם בתחנת הדלק. וכך או כך שבתי והרהרתי במילים האלה של אלתרמן:

      "א?ז א?מ?ר?ה לו? ל?נ??ע?ר: ד??ם
      א?ת ר?ג?ל?י א?מ??הו?ת י?כ?ס..."
      ושאלתי את עצמי אם באמת עדיין כמו שכתוב שם

      "...ש??ב?ע י?קו?ם ה?ע?ם,
      א?ם ע?ל?י א?ד?מ?תו? יו?ב?ס..."


      לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן.

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.