ישראל חגגה עצמאות. האמנם? האם באמת אנחנו יכולים לחגוג מחשבה עצמאית כשכל גירבוז וורבאלי מעורר צונאמי של לשלשת נגדית? חלקם, אגב, פרובוקטורים מקצועיים, ליבם עכור, עיניהם פקוחות. ממגירות חייהם מעלים גירות.
המבצע הצבאי האחרון - "פוק איתן", ליבה את חגיגת הנפיחות הקולקטיבית ודחף את המדינה לקצה עצביה המרוטים תמידית. נפיחה משמאל, ומיד הימין נעלב עד עמקי נשמתו, יריקה מימין, והנה השמאל מזועזע.
ואתם רוקדים ואתן רוקדות.
והעלבון הוא קולקטיבי, ויראלי, לא-קל-לי, כבר לא משתלם להיעלב לבד בחושך כשאף אחד לא עושה שייר לעלבון שלך. כי כשאני נעלב קולקטיבית אני שייך, וכשכולם מצקצקים ביחד, צקצוקם מהדהד למרחקים ונותן קצב טם-טם למחול השדים.
אין מחול בלי קצב ואין קצב בלי עלבון, אז יאללה תשתפו.
וזה מתחיל מלמעלה, מהראשון לזהות והאחרון להודות, שהזהיר מפני מגזר נוהר, אויב צורר, אני או הם ופחד מהמם. הפרד ומשול. משול והפחד. סכסך, סבך, קבל מנדט, וקרא לעם לנטיעות ט"ו בשבט, כי כולנו ביחד דואגים לארץ הזו.
עד חג הקורבן הבא.
ובבתי הספר לומדים עכשיו את עקידת ענת (וקסמן) אבל אל תכתבו בעט, כי הסיפור אותו סיפור, אבל השם מתחלף. והפריים טיים ממליך קורבנות, עוקד נשמות ויוצא במחולות. מדורת השבט כבר לא נדלקת כדי לחמם, היא פה כדי לשרוף. אין טעם לבזבז אש טובה אם אף אחד לא מסתובב על הגריל, בטח לא כשאתה שייך לאומת ה"על האש" שחצי מחגיה נחתמים במנגל על אי תנועה.
כי הכי חשוב להיות שייך.
וגם לי קרה שסיננתי: "בהמה", למישהי שלא הסכימה להוריד את רגליה מהמושב ממול ברכבת כדי לאפשר לאחרים לשבת. סיננתי בשקט, שחררתי קיטור קטן, ממש קיטורון, ששחרר אצלה: את כל מה שהיא חושבת על אמא שלי. ככה ברכבת, מול כולם. למות. אבל זה עוד כלום לעומת מה שהייתי חווה אם סמארטפון אחד היה מכוון לסיטואציה, והוול הקולקטיבי היה מאמץ לחיקו את הסרטון עם הפוטנציאל הוויראלי.
"רצית להיות כוכבת?", הם יאמרו... "תיהני, מותק".
שיים און יו.
ורק אויב חיצוני ורחוק עושה עבורנו את העבודה המאחדת. כל מה שצריך בזמן שכולנו עומדים ומתווכחים הוא לצעוק: "תראו, ציפור איראנית" ומיד יד מונחת על כתף ליד, וכולנו פוצחים בהורה מחבקת, אחי אתה, ואת אחותי.
וכולנו צאצאים של אותה האם והיא כבר לא זונה.
רק ה"הורה ההיא עם ההיי" מביאה אותנו לקתרזיס מאחד, לאהבת אמת עד השקר הבא, להחלפת תמונת הפרופיל לתמונה אחידה. פעם תמונת הדגל, פעם תמונתו של חטוף, העיקר שהתמונה אחידה וכל ישראל אחים והשבט אמר את דברו.
עד לחג הקורבן הבא.
זהו טור על חגי ישראל וההבנה שהחגים שנחגגו עד לעידן הזה כבר לא מספקים את הסחורה. אחשוורוש, אנטיוכוס ופרעה הם כל כך לפנה"ס, שנדרש אויב. גם הליגה הערבית, שהבטיחה עד היום את מקומנו כארץ קטנה מוקפת אויבים, מתחילה להתרכך לנו ואנחנו אבודים, מבולבלים. כי כמו שצריך מנהיג ככה גם צריך אויב.
באין אויב איך נדע מי אח?
ועכשיו ישראל סיימה לחגוג עצמאות, וראשינו מורמים מעלה, כי בשמיים מיטב בנינו יוצרים מבנה, משאירים שובל כחול לבן. וגם פה למטה יוצרים מבנה, הת"ס תס"חים השתלמו, ואנחנו רוקדים לצלילי החליל.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.