5 פתרונות קלים לשינוי האקלים – ולמה עדיף שלא ננסה אותם

מזג אוויר קיצוני, מחסור במים ודובי קוטב בסכנת הכחדה: ההשפעות של שינוי האקלים ברורות, וחמורות. המומחים פונים כעת לרעיונות, שנשמעים כאילו יצאו מספרות מדע בדיוני, בניסיון לבלום את הסחף.

ברמה מסוימת, זה מובן. המציאות העגומה של שינוי האקלים מציבה בעיות מתועדות היטב לבני האדם. האתגר הגדול ביותר, עד כה, הוא לשכנע אנשים לגרום פחות נזק בכל הנוגע לאקלים. למרות קריאות הצינון של המדענים בנוגע לפליטת פחמן דו-חמצני – גז החממה המרכזי התורם לשינוי האקלים – רמות הפחמן הדו-חמצני רק ממשיכות לנסוק. כיום, אנו פולטים פי 20 פחמן דו-חמצני לאטמוספירה מהכמות שהכדור שלנו יכול להיפטר ממנה באופן טבעי. על מנת לשוב לרמות נורמליות, יהיה עלינו לקצץ את פליטת הגז בלא פחות מ-98%.

עוד בוואלה חדשות:
אובמה: "שינויי האקלים - איום ממשי על הכלכלה האמריקנית"
שיאנית העולם בזיהום מודה: שינוי האקלים הוא "איום ממשי"
2,500 בני אדם מתים מזיהום אוויר כל שנה - ולאיש לא אכפת

"תוכלו לדמיין שאתם חיים על 2% מההכנסה השנתית שלכם?", תהה דייויד בטיסטי, חוקר האטמוספירה מאוניברסיטת וושינגטון. "זו הבעיה: אנשים לא יכולים לדמיין איך זה יכול לקרות".

קו המחשבה הזה הוביל מדענים רבים לחקור גישות אלטרנטיביות למאבק בשינוי האקלים. גישות אלה, שזכו לכינוי "גאו-הנדסה", מבקשות לנקוט צעדים דרסטיים במטרה להשפיע באופן מלאכותי על הסביבה ולקרר אותה. הטכניקות האלה חוצות לעתים את גבולות הדמיון, אך הן גם מסוכנות, ולא מוכנות כעת בשום צורה.

על אף שהן לא נבדקו והשלכותיהן לא ברורות, דיון בנוגע לאסטרטגיות כאלה כבר אינו בגדר טאבו. זאת, לפחות באופן חלקי, הודות לתחושת בהילות שהתגברה לאחרונה, ועודדה את הקהילה המדעית למצוא פתרונות קצרי טווח.

הנה חמשת הרעיונות הנפוצים ביותר בתחום הגאו-הנדסה, בניסיון להיאבק בשינוי האקלים:

כשהרי געש נפיצים במיוחד מתפרצים, אפר וטיפות של חומצה גופרתית נורים מתוכם לאטמוספירה, והופכים למחזירי אור זעירים, שבולמים את אור השמש. התוצאה של מעגל טבעי זה היא התקררות גלובלית. על מנת לחקות את התהליך הזה, מדענים הציעו להזריק שכבה של חלקיקי דו-תחמוצת גופרית לסטרטוספירה באמצעות מטוסים. התהליך הזה, בשקלול כל מרכיביו, הוא יחסית פשוט וזול. תג המחיר המוערך עומד על עשרות מיליארדי דולרים, לעומת העלות השנתית של שינוי האקלים, המוערכת בטווח שבין 200 מיליארד לשני טריליון דולרים.

עם זאת, בכמות גדולה מדי, החלקיקים האלה עלולים לכרסם בשכבת האוזון, להפחית מיכולתה לספוג את קרני השמש ולחסום את קרינתה המסוכנת. בעיה נוספת: מרגע שחרורם, החלקיקים נוטים להתפשט סביב כדור הארץ ולהישאר שם במשך שנים ארוכות, כך שיהיה זה קשה מאוד להפוך את התהליך, אם משהו משתבש.

לעננים יש השפעה מקררת, באמצעות החזרת קרני השמש והרחקתן מכדור הארץ. ככל שהענן לבן יותר, כך הוא מחזיר טוב יותר את אור השמש. באמצעות זריעת עננים עם חומרים מלבינים – חלקיקים זעירים של מי מלח מהאוקיינוס – ניתן להפוך אותם למגני שמש טבעיים. שיטת הבהרת העננים עולה בערך כמו האפשרות של התפרצות געשית מזויפת – אותו הסכום שחברת פייסבוק שילמה עבור רכישת ווטסאפ. כמו כן, האפשרות הזאת מסוכנת פחות מהזרקת חלקיקים לסטרטוספירה, מכיוון שהשפעתה של מערכת אקלימית היא אזורית, ולא עולמית.

אולם הורדת הטמפרטורות באמצעות חסימת קרני השמש אינה בהכרח חסרת בעיות. הפחתת החום מהשמש מובילה גם לכך שפחות מים מפני כדור הארץ מתאדים ושבים לעננים. לפיכך, כשהעננים נעים לעבר חלקים אחרים של העולם, במסגרת פעילות אקלימית נורמלית, האזורים המצפים לגשם עשויים לא לקבל אותו עוד. ההשפעה עלולה להיות הרסנית, ומומחים מזהירים כי שינוי תבניות אקלימיות עלול להצית מלחמות על משאבי מים.

אתם מכירים את מגני השמש ששמים על חלונות של מכוניות, כדי לשמור על אוויר קריר במהלך חודשי הקיץ? מדענים הציעו להשתמש באותו העיקרון כדי לקרר את כדור הארץ. במסגרת הטכניקה הזאת, ישוגר מספר עצום של מחזירי אור כאלה לחלל, ויוצבו בין השמש לכדור הארץ, כמו שמשיה ענקית.

אנחנו יודעים שהטכניקה הזאת תקרר את כדור הארץ באופן יעיל ויחסית במהירות, אולם העניינים הלוגיסטיים והעלות מציבים מכשול רציני. הצעה אחת, למשל, דורשת שיגור מגן באורך של קרוב למאה אלף קילומטרים, המורכב מ-15 טריליון צלחות מחזירות אור, וכל אחת מהן בקוטר של כ-60 קילומטרים, למרחק של יותר ממיליון ו-600 אלף קילומטרים בחלל. אפילו אם נצליח, ברגע שמגני השמש שם, הם שם כדי להישאר.

המטרה בשיטה זו היא להפריד מולקולות של פחמן דו-חמצני מהאוויר, באמצעות העברתו בפילטרים כימיים שסופחים אליהם פחמן דו-חמצני. הטכניקה הזאת, למעשה, הגיונית למדי, אם מנסים לסנן פחמן דו-חמצני, לדוגמה, מעשן העולה ממפעל פחמים, טרם שחרורו לאטמוספירה. עם זאת, אם מנסים לתפוס את האוויר כולו, זה נהיה מעט מסובך יותר: רק כחצי אחוז מאותו אוויר הוא פחמן דו-חמצני. לא מדובר בשיעור תשואה גדול במיוחד, מכיוון שיהיה צריך להעביר כמות עצומה של אוויר את תהליך הסינון, כדי להגיע להשפעה ממשית כלשהי. "העלות היא אסטרונומית", הסביר המדען בטיסטי. "אנחנו מדברים על נתח יפה מהתמ"ג של ארצות הברית".

מחקרים הוכיחו כי הוספת ברזל לאוקיינוס מעודדת פריחת פיטופלנקטון – צמחים מיקרוסקופיים נודדים – שסופחת פחמן דו-חמצני מהאוקיינוס. התקווה היא שאחרי שצמחי הים הזעירים האלה ימותו, הם ישקעו לקרקעית הים, והפחמן עמם. המחשבה היא פשוטה: יותר פיטופלנקטון – יותר פחמן שישקע לקרקעית.

אולם הבעיה היא שכאשר פיטופלנקטון שוקע, אורגניזמים ימיים זעירים אחרים מעכלים ומפרישים אותו. כך, הפחמן חוזר לפני האוקיינוס, ושב לאטמוספירה כפחמן דו-חמצני. מדענים הראו שהעשרת האוקיינוסים, שתדרוש השלכת מאות טונות של ברזל לים, אכן תעבוד, אבל השפעתה על הטמפרטורות ועל רמות פחמן דו-חמצני באטמוספירה תהיה מזערית. לפיכך, הסיכונים שבהתעסקות עם המערכות האקולוגיות של האוקיינוס לא שוות את זה.

אכן, חלק מהרעיונות האלה קצת משוגעים, ועשויים לגרור בעיות סביבתיות חמורות ונוראות הרבה יותר מאלה שבפניהן אנו עומדים היום. אולם העובדה שהפתרונות האלה נמצאים על השולחן, מצביעה על מציאות מפחידה הרבה יותר: אנחנו זקוקים לפתרון אמיתי לשינוי האקלים, ואנחנו זקוקים לו במהירות.