"ריח של קרואסונים אפויים בחמאה, גבינות בשלות ויין. אלו ריחות שתמיד יזכירו לי את ילדותי בפריז", מספר יונתן אסולין, עולה חדש-ישן, תושב ירושלים בן 33 ובעל עסק למחזור זהב מתכשיטים ישנים. "אני זוכר את 'השוקת' - סוג של פחזניה ריקה שהיינו קונים בדרך לבית הספר מבית מאפה שהיה ליד הבית. אני זוכר שדות ירוקים, כפרים ציוריים שנחלים חוצים אותם וכמובן, הרבה רומנטיקה". אלא שמאז שנות ה-80 עברה בירת הרומנטיקה העולמית שינויים דרמטיים. מהגרים מוסלמים רבים מילאו את רחובותיה, ולא לקח זמן רב עד שתתעורר האנטישמיות החדשה בצרפת, שמוזנת מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, וגם משנאת יהודים ומהרעיון הציוני.
"הבית שגדלתי בו היה בית יהודי-חילוני, אבל מאוד ציוני", הוא משחזר. "כשמישהו היה אומר משהו לא טוב על המדינה זה היה פוגע בי אישית. מאז שאני זוכר את עצמי, ההורים היו מגיעים לביקורים בארץ פעם-פעמיים בשנה. אהבתי את החום הישראלי, את הכנות, את מזג האוויר וכמובן את האוכל. בכל פעם שאבי היה שואל אותי היכן אני מעדיף לבלות את החופשה הבאה הייתי מעדיף ביקור נוסף בארץ מאשר בספרד או בשוויץ. אצלי זה היה חוויה כמעט רוחנית".
אסולין גדל להיות ציוני נלהב, ובגיל 18 עלה לארץ והתגייס לחטיבת גבעתי כחייל בודד. השנים היו שנות האינתיפאדה השנייה ואסולין וחבריו נשלחו להשתתף במלחמה בטרור הגובר בעזה. באוגוסט 2001, סמוך למוצב אורחן לשעבר בגוש קטיף, ניסתה אמו של מבוקש לדקור את אחד הלוחמים באמצעות ברזל מחודד. אסולין קפץ, הציל את החייל, אבל נדקר בעצמו. שלוש מצלעותיו נשברו והוא נאלץ לעבור אשפוז ממושך.
עצמאות 67 בוואלה NEWS
"לא זוכר אירוע כזה": שלג בחרמון ביום העצמאות
יו"ר הכנסת בהר הרצל: העוסקים ביוקר המחייה הוציאו דיבת הארץ
זיקוקים, ספריי ודגלים: ברחבי הארץ חוגגים עצמאות
השירות הצבאי היה המקום שבו הוא למד על ישראל. שם, באותם שנים, בלחימה כתף מול כתף, בסיכון העצמי וההקרבה למען המדינה, התערבב הצביון האישי והלאומי למקשה אחת שתישאר חקוקה בלבו. "לא דמיינתי שאני אחשף למה שראיתי שם. זה היה שירות מדהים והכרתי חברים שיישארו איתי לנצח, אך עברתי גם חוויות קשות שגרמו לי להתגעגע. הוריי חששו לי ומאוד התנגדו, אבל אני הסברתי להם שאם אנחנו יהודים אנחנו גם ישראלים, ושכל יהודי צריך לתרום למדינה כי אין לנו מדינה אחרת".
עם שובו מהצבא, הוא הבין שצרפת בכלל ופריז בפרט אינן מה שהיו פעם. "עברו רק שלוש שנים אבל זו הייתה צרפת אחרת. פתאום אי אפשר היה להסתובב ברחוב עם כיפה או מגן דוד, משום שהמחיר לכך היה קללות. במצבים גרועים יותר היו שודדים או מכים אותך".
אך המצב הלך והחמיר. ב-2008 פתח אסולין את עסקו הראשון להמרת תכשיטים ישנים בכסף והפך למטרה להתקפות אנטישמיות. "כמו הימים שלפני מלחמת העולם השנייה, ריססו על החלונות של החנות שלי 'יהודי מסריח' או מגן דוד. עקרו את המזוזה. זה היה קורה פעמיים-שלוש בחודש. הפסקתי לספור כבר. הדהים אותי יותר שאף אחד, לא התקשורת ולא המשטרה, עשו עם זה משהו".
אסולין הבין שהוא לא לבד. התקיפות האנטישמיות הלכו והתגברו, עדי כדי שבני משפחתו נאלצו להחביא את הכיפות בדרך לבית הכנסת, כמו גם כל סממן יהודי אחר. "באחת הפעמים הכריחו ילדה בת שמונה, שהעזה ללכת עם שרשרת מגן דוד ברכבת התחתית לבלוע אותה. אז הבנתי שאני צריך להסיר את שלי".
לדבריו, האנטישמיות השתלבה עם האנטי-ישראליות. "יותר נוח עבור התמנגדים לומר שהם ביקורתיים כלפי ישראל מאשר אנטישמים. זה נשמע יותר טוב. זה יכול להסביר אולי מדוע העיסוק הביקורתי כלפי ישראל הוא כל כך אובססיבי, כל כך קיצוני וחסר הגיון. ההתנכלויות כלפי יהודים הפכו לסוג של אופנה, והתקשורת הגיבה לרוח החדשה שנשבה ברחוב. אני זוכר את עצמי קורא דיווחים בעברית ואחרי זה בצרפתית ומושך לעצמי את השערות. חיסול ארבעה מחבלים בדרך לפיגוע היה מדווח בתקשורת הצרפתית 'הצבא הישראלי שוב הרג ארבעה פלסטינים'".
התאונה ששינתה את הכל
הפגיעה בעסקיו הובילה להחלטה הסופית לעזוב את מולדתו, לעזוב ולא לחזור. "אני קונה תכשיטים ישנים, ממחזר לזהב טהור ומוכר את זה חזרה לצורפים. כל בית מחזיק תכשיט זהב שהוא לא בשימוש. פתחתי את העסק ב-2007, והוא החזיק ארבע שנים. השנתיים הראשונות היו מעולות, ובשנתיים הבאות האנטישמיות פגעה בי. אנשים התחילו לרשום בפייסבוק קללות ודרשו מאנשים לא להגיע, וזה השפיע. זה היה פשוט מדהים. הייתי יכול לנהל שיחה נהדרת עם בעל חברה גדולה, לסכם את כל הפרטים ובסוף הפגישה, לאחר שהייתי אומר את שמי, היו פתאום לוקחים צעד אחורה ונעלמים. בסופו של דבר הכנסותיי ירדו ב-50%".
מרץ 2011. אסולין ואחיו הגדול יצאו לחופשת סקי בהרי האלפים. טעות אחת בסימון בשיא הירידה גרמה לאסולין ליפול לתהום בעומק 11 מטרים ולהיפצע קשה. "היה לי שבר כפול בעמוד השדרה, שבר באגן ושברים נוספים בכל הגוף", הוא נזכר. לאחר תרדמת שנמשכה חמישה ימים מצא את עצמו אסולין בבית חולים צרפתי למשך חודשיים נוספים. "טיפלו בי, אבל לא הרגשתי בטוח. ביקשתי אישור להתאשפז בארץ, ובישראל עברתי שנתיים של שיקום. קרה לי אז משהו, הבנתי שרק בארץ אני מרגיש באמת בטוח, רק בארץ אני בבית".
היום אסולין מסרב לדרוך על אדמת צרפת, אפילו לא בחופשה. על האזרחות הצרפתית שלו הוא ויתר, ואם חבריו או משפחתו מעוניינים לפגוש אותו הם צריכים להתאמץ ולרכוש כרטיס. "אפילו לדבר על צרפת גורם לי לחוות את הכל מחדש. אני לא יכול לשמוע את השם הזה יותר. זה מגעיל אותי. האנטישמיות שם עולה בהתמדה והפכה לדבר בלתי נסבל. מדהים אותי איך דברים כאלו יכולים לקרות ב-2015 ואף אחד לא פוצה פה".
את העסק שלו, "אור הזהב", העביר אסולין לירושלים ואם תשאלו אותו הוא מעדיף את זה כך. "קצת יותר קשה לעשות כסף בארץ משום שהשוק הרבה יותר קטן, אבל אין ספק שהרבה יותר כיף לי כאן. בן אדם שלא היה צריך להחביא את הכיפה שלו בדרך לבית כנסת לא יבין לעולם איזו תחושת חופש נהדרת עולים חדשים מרגישים כאן, זה כיף לא נורמלי".
"יש מי שחושב שעלייה ארצה היא כניעה לאנטישמיות"
את זמנו הפנוי הוא מקדיש למסע הסברה שתכליתו לגרום לחבריו ומשפחתו לעלות לארץ: "אני מדבר עם הרבה אנשים בצרפת. כולם חשים באנטישמיות הגואה, אבל התגובה מתפצלת לשניים הראשונה נעולה על עלייה לישראל ואני בטוח שנראה בקרוב את התגברות הגלים שנמלטים מצרפת, אך ישנה קבוצה נוספת שרואה בעלייה סוג של כניעה לאנטישמיות".
אם יש משהו שמדיר את שלוותו של אסולין היא הקריאה האחרונה לישראלים לרדת לברלין. "זה סוג של פינוק וטיפשות. אנשים שמעולם לא חשו באנטישמיות, שלא מבינים את המשמעות העמוקה בבית שלנו כאן, חושבים שיהיה להם קל יותר שם. יש לנו את המדינה הכי יפה בעולם וזה אני אומר בתור אחד שהיה בחצי מהגלובוס. נכון, החיים כאן לא פיקניק, אבל אני יכול לגלות לכם שבצרפת לא יותר קל לקנות בית, פשוט אף אחד לא עושה מזה עניין".
לחבריו המתלבטים שעדיין בצרפת הוא ממליץ לא לחשוב פעמיים. "אחד הדברים שקשים לעולים זה ההתמודדות עם מנטליות שונה לגמרי. אומרים 'ברומא תתנהג כרומאי' ואני אומר בישראל תתנהג כישראלי. אנחנו עם מתוח ויש לזה סיבות, ואני מסביר לכל מי שאני יכול - לא לחפש כאן את הנימוסים הצרפתיים".
"אפשר להגיד הרבה דברים על ישראל אבל בסופו של דבר כאן זה הבית שלנו. פה לא תתבייש להסתובב עם הכיפה שלך, ליישם את היהדות שלך. לא תצטרך להחביא את הטלית בתיק עד שתגיע לבית הכנסת או לפחד בכל רגע נתון שאתה, רכושך או מי ממשפחתך יותקפו".
לפניות לכתב יאיר אלטמן: talk2yaira@walla.com